לא מנוי בסושיאל קלאב הזה

טיטו (רוברטו סנמרטין, שדומה דמיון מפתיע לגאל גרסיה בראנאל) ורוי (אלברטו גואל), הם שני חברים טובים שמנגנים יחד בלהקה בהוואנה, קובה. פסגת חלומותיהם היא חתימה על חוזה שיוציא אותם אל מחוץ לגבולות ארצם התוססת אך המיוסרת. ההזדמנות שלהם מופיעה בדמותה של מפיקה ספרדייה בעלת רגליים ארוכות שבאה לחפש את "הדבר הבא" בעיר. רוי, אב לשני ילדים על סף פרידה מאשתו, מתנדב להיות זה שיאיר את מיטתה של הגברת בלילות, ואילו טיטו, שחי עם סבתו הצינית, הופך לנהג ולמורה הדרך שלה. ביחד, הם מקווים לגלגל את הג'וינט הבא על אדמה ספרדית.

"הוואנה בלוז" מנסה לתאר את חיי הצעירים בקובה ואת הסצנה המוזיקלית הסוחפת שבה. העיר הגועשת, על אנשיה החמים ותרבותה התוססת, היא בעצם בור עבור מי שרוצה להתקדם. חתירתם של רוי וטיטו אל ההצלחה אמור היה לקחת אותנו לסיבוב אותנטי בנבכי מחילותיה של עיר החוף ומוזיקה, לפרוש לפנינו את פניה השונות לצלילי מוזיקה משובחת. משום מה, הופכת התכנית האמנותית להכלאה של "תהילה" עם ערב להקות צעירות בבלום בר.

חלק ניכר מן האשמה, אפשר בהחלט לתלות באיכות המוזיקה אותה מנגנת להקתם של הגיבורים: שירי אהבה מעאפנים ובלדות רוק. הפסקול, אגב, נכנס למקום החמישי ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר בספרד, אני מניחה שהרבה בזכות המוזיקה של הלהקות המתחרות – רוק כבד משעשע והיפ הופ קובני שמזכיר באופן משמח את ההרכב הקובני "הורישאס".

המשחק ב"הוואנה בלוז" הוא סאגה בפני עצמה. בואו נגיד שהחבר'ה ב"עניין של זמן" היו משתלבים פה יופי. היחידה שהחזירו לי את הצבע לפנים היא ילנה סיירה (המגלמת את דמותה של קארידד, פרודתו של רוי). המשחק האמיתי והמרגש שלה מהווה ניגוד מבלבל להתנהלות החובבנית בה לוקים היתר. מלבד רגעים חביבים של טיטו וסבתו, אפשר בהחלט להעניק למשחק ב"הוואנה בלוז" את התואר "מחורבן".

הנושא בו בחר בניטו זמבראנו, הבמאי, מרתק: הוא כולל הברחת אנשים באישון לילה כדי שיוכלו לעזוב את ארצם, ומתח מתמיד בין אהבה עזה לקובה לבין הכמיהה לעוף ממנה. אבל התסריט (של זמבראנו וארנסטו צ'או) לא מצליח להפיק מהחומרים הטעונים את הסיפור שיכול היה לתת לסרט כנפיים, ונכשל אפילו בעיצוב הדמות הראשית שלו. התוצאה היא בחירות לא הגיוניות שעושה בסרט רוי, מי שהופך בשלב מסוים לגיבור יפה נפש.

זמבראנו למד בבי"ס הבינלאומי לקולנוע וטלוויזיה של הוואנה, ובמהלך הקריירה הספיק לביים את "סולאס" (1999), חביב הקהל בפסטיבל ברלין וזוכה פרסי גויה (האוסקר הספרדי) על התסריט והבימוי, וגם כמה סרטים דוקומנטריים מוערכים. לא ברור, אם כך, כיצד הצליח להוציא מבין ידיו את העוף המוזר הנוכחי. עם משחק ריחני, תסריט מיימי ומוזיקה בטעם בזוקה, "הוואנה בלוז" הוא בסופו של דבר סלט קובני שמצליח להיות לא סקסי בעליל.