ביקורו של רוברט פ?רו?סט נערך בנובמבר 1960, רק שבוע אחרי הבחירות הכלליות. אפשר ללמוד משהו על בית?הספר שלנו מכך שהציפייה לבואו הציתה עניין רב יותר מהתחרות בין ניקסון לקנדי, שלגבי רובנו לא היתה תחרות כלל ועיקר. ניקסון היה מרובע וצדקן. אילו היה אחד מאתנו, היינו מדביקים את הנעליים שלו לרצפה. קנדי, לעומת זאת- הוא היה לוחם, בעל אירוניה, קצר בדיבורו וחסין היסטריה. הוא ידע בדיוק איך להתלבש. אשתו היתה חתיכה משגעת. והוא גם קרא וכתב ספרים, שאחד מהם, מדוע נרדמה אנגליה, היה בין ספרי החובה בסמינר למצטיינים בהיסטוריה שבו השתתפתי. את קנדי זיהינו; יכולנו עדיין לראות בו את הנער שאילו היה כאן אתנו היה מן המקובלים, קונדסי ויודע ספר, נוהג באותה שאננות כמעט רשמית, המדגימה את מעמדו ומקלה בערכו בעת ובעונה אחת.
אבל לא היינו מודים בכך שהעניין המעמדי מילא תפקיד כלשהו באהדתנו לקנדי. בית?ספרנו לא היה סנובי, או כך לפחות היה סבור, ואנחנו עשינו כמיטב יכולתנו לאמת זאת. כולם עשו תורנויות. מ?לגאים היו רשאים לפרסם את היותם כאלה, או לא, כרצונם; בית?הספר עצמו לא נתן שום רמז. שררה הבנה שלחלק מן הנערים יש יתרון בזכות שם משפחה מפורסם או עושר מופלג, אבל במידה שייחוסם הועיד להם עמדה, יתרנו נטינו לחשוב שזו עמדה שסכנה בצדה: לעולם לא תוכל להתקדם בה, תוכל רק להתאמץ לשמור עליה בכך שלא תפטפט יותר מדי על נשפי ד?ב?ו?ט?נטיות שהוזמנת אליהם, או על ה"יגואר" שזכית בה משום שמלאו לך שש?עשרה. ובינתיים, בהעדר הישגים אחרים, היית נסוג בהדרגה נוכח שיטת הערכה שאינה מחשיבה דבר שלא השגת בכוחות עצמך.
זה היה הרעיון, והוא היה כה מושרש שמעולם לא דובר בו; נשמת אותו יחד עם הריחות של שעווה למירוק רצפות ושל צמר ושל נערים החיים בצפיפות בחדרים מחוממים יתר על המידה. רעיון שמעולם לא דובר בו, ועל כן איש מעולם לא חלק עליו. והחלק הנוסף של אותו רעיון היה, שכל מה שאכן עשית בעצמך יתקבל בעיני בית?הספר כהוכחה לערכך מעבר לכל שיקול אחר. התחרות היתה פתוחה לגמרי. כמו כל בתי?הספר, גם בית?ספרנו העלה על נס את ספורטאיו, והם נתנו תמורה מלאה, במיוחד המתאבקים, שמחצו בקלילות יריבים מתוסכלים לאורך כל שפלת החוף המזרחי של ארצות?הברית. בית?הספר נטה חיבה למתאבקיו ולשחקני הפוטבול שלו, אבל גם למתווכחיו חדי הלשון ולמלומדיו המזהירים, לזמריו ולאלופי השחמט שלו, למעודדיו ולנגניו ולבדחניו ולשחקני התיאטרון שלו, ולא פחות מכך, לכתבניו.
אם היתה בבית?הספר סנוביות שהיה מוכן להודות בה, היתה זו גאוותו על היותו מקום של ספרות -- וזאת גם בלי קשר לסופרים המהוללים שביקרו בו שלוש פעמים בשנה. המנהל למד בשעתו בא?מה?רס?ט יחד עם רוברט פרוסט ופרסם פעם קובץ שירה, סונטים אל מול הסער, שזכרו הביך אותו עכשיו. אף שהופיע בכרטסת הספרייה, הספר נעלם והשמועה אמרה שהמנהל השמיד אותו. אולי בצדק; אבל כמה ראשים של בתי?ספר אחרים פרסמו ולו שיר אחד, טוב או רע, כל שכן כרך שלם? הדיקן מ?ייקפ??יס היה ידיד של המינגוויי בימי מלחמת העולם הראשונה, ואמרו עליו שדמותו של ביל, חברו של ג'ייק לדיג בוזרח השמש, עוצבה על?פיו. שאר המורים לאנגלית נהגו כאילו אף הם מתרועעים עם המינגוויי, וגם עם שקספיר, הותורן ודון. האנשים הללו היו בעינינו כמין מסדר אבירי. אפילו נערים נטולי שאיפות ספרותיות חיקו את סגנון לבושם המרושל ואת אמנות הסיוף הטקסית של דיבורם. ובמסיבת התה החודשית בבית המנהל התרשמתי מן האופן שבו מורים אחרים חיפשו את קרבתם, כמבקשים להתחמם אצל האש.
איך עלה בידם לזכות ביראת כבוד כזו -- מורים לאנגלית דווקא? בהשוואה לאנשים שלימדו פיזיקה או ביולוגיה, מה באמת הם ידעו על העולם? בעיני, ולא רק בעיני, הם ידעו בדיוק את מה שראוי ביותר לדעת. בניגוד למורינו למתמטיקה ולמדע, שנצמדו בענווה למקצועותיהם, הם נטו להיות יודעי?כול. הגם שהיו זריזים בניתוח, מעולם לא היו משאירים שיר או רומן מבותר לחלקיו כמין צפרדע טבוחה מצחינה מפורמלין. הם היו תופרים את הקרעים למכלול אחד עם היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה, דת, ואפילו -- לפעמים -- מדע.
מבלי להחניף לרצונך המשוער להזדהות עם גיבורו של סיפור כלשהו, הם הקנו לך את ההרגשה שמה שנחשב בעיני הסופר יש לו ערך גם בשבילך.
נאמר שקראת זה עתה את "אמבר מובער" של פוקנר. כמו הבן בסיפור, קלטת את הפגמים באופיו של אביך. המחשבה על אודותיהם מביאה אותך במבוכה; כשלעצמך, היית מן הסתם סוגר את הספר ועובר למחשבות אחרות. תחת זאת נוטל את ידך איש גבוה ומופנם, שהילוכו מצטיין בצליעה אצילית, ומערב אותך ועוד כיתה שלמה של נערים בדיון בשאלה מה פירוש להיות בן. הנאמנות שהיא החובה שלך והכבוד שלך והבעיה שלך. הטוב שבנאמנות יחד עם הבעיות והמכשלות, איך נאמנות עלולה להפוך לבגידה -- בגידה באני ובעולם שמעבר למעגל קשרי הדם.
שיחה כזו מעולם לא ניהלת, עם שום אדם. ובעצם התרחשותה אתה מבין, שכשם שקשייו של אביך ביחס לעולם -- חולשה רגשית, ספקות עצמיים, יושרה מפוקפקת -- לא יגרמו לו להעלות אותו באש, כך גם נאמנותך לא תהיה אף פעם חומר גלם לטרגדיה. אתה לא תפנה לו עורף בגבורה ובכאב כמו שעושה הילד בסיפור, אלא תעזוב אותו ולא תצטער. ובשעה שאתה משלים עם הפרידה הזו, נדמה שהיא כבר מתרחשת; פניו העצובים, הבשרניים של אביך מיטשטשים, ואתה מסלק אותם מעליך במצמוץ עפעפיים, ונושא את מבטך אל המורה הנשען אל השולחן, ידו האחת בכיס מקטורנו והשנייה מגרדת בברכו הפגועה, בעודו מקשיב בעגמומיות לטרחן הפיקח היושב מאחוריך שאומר משהו על דימוי הציפור בטקסט.
מסורת היתה בבית?ספרי ולפיה נער אחד זוכה למפגש אישי עם כל סופר אורח. היינו מתחרים על הכבוד הזה בהגשת יצירה מפרי עטנו: שיר אם האורח היה משורר, סיפור אם היה פרוזאיקון. הסופר היה בוחר בזוכה כשבוע לפני בואו. שירו או סיפורו של הזוכה היה רואה אור בעיתון בית?הספר, וכך, לאחר מעשה, גם תצלומו כשהוא מטייל בגנו של המנהל בחברת הסופר האורח.
על?פי המנהג, רק תלמידי השישית, נערים בשנת לימודיהם האחרונה, היו רשאים להתמודד. פירוש הדבר היה שביליתי את שלוש השנים האחרונות בצ?פייה חסרת אונים, בשעה שנער אחר נער נברר מבין המון המתחרים והוזמן להתהלך בין ורדיו עטורי הפרסים של המנהל במחיצתה הקדושה והמקדשת של הספרות בכבודה ובעצמה, לדון בסוגיות עמוקות ולהרבות דעת, כדי שיוכל אחר?כך לומר: מצא חן בעיניך דיבוק האהבה? אל תצחיק אותי. זאת אומרת, בחיי, היית צריך לשמוע מה יש למרי מקארתי להגיד על סופר כמו קו?ז?נס...
היה קשה לשאת זאת, בייחוד אם כתב היד הזוכה נכתב בידי מישהו שאינו חביב עליך, או גרוע מזה, בידי נער שאפילו לא נודע כמתמודד -- אם כי זה קרה רק פעם אחת בשנות ההמתנה שלי, כשאחד, עם?הארץ לכאורה, ה?רס?ט שמו, זכה למפגש עם אדמונד וילסון בזכות מחזור של או?דות סאטיריות בלטינית. אבל כל שאר הזוכים באו, ממש כצפוי, מתוך אותו מאגר: נערים שהצטיינו בשיעורי האנגלית והגישו יצירות לביטאון הספרותי של בית?הספר והסתופפו בחברת המכורים לספרים כמוהם.
הסופרים לא הכירו אותנו, ואיש לא יכול להאשים אותם בהעדפה אישית, אבל זה לא מנע בעדנו מלחלוק על בחירותיהם. איך יכול רוברט פ??ן וו?ר?ן להעדיף את סיפורו הפשוט של קיט מורטון על סבתא גוססת, על פני מונולוג זרם?התודעה של נידון למוות המעשן את הסיגריה האחרונה שלו ושופך קיתונות של בוז על פסק?דינו של העולם, שמעניש אותך בעוון רצח זניח אחד ומתעלם מרצח של מיליונים - סיפורו של לאנס לוויט? מצאנו טעם לפגם בכך שלאנס, שיצא חוצץ נגד מוסכמות הלשון והמוסר הבורגני, ייאלץ להביט מהצד בעוד רוברט פן וורן מטייל בגן בחברת טיפוס רגשן כמו קיט (שהחצנת הרגש הנחותה בסיפורו העלתה בגרוני דמעות חשאיות).
אינני מפריז בחשיבות שייחסנו לאותן פגישות של פרס. היה אכפת לנו. ולי היה אכפת לא פחות מלכל אחד אחר, וזאת משום שאני לא רק קראתי סופרים, קראתי על אודות סופרים. ידעתי שמופ??סאן, שאת סיפוריו אהבתי מאוד, זכה בצעירותו לחסותם של פלובר וטורגנייב; פוקנר -- לחסותו של שרווד אנדרסון; המינגוויי -- של פיצג'רלד ופאונד וגרטרוד סטיין. כל הסופרים הללו זכו לברכתם של סופרים אחרים. מזה נבע, לכאורה, שיש צורך בברכה כזו, אלא שכדי שדבר כזה יוכל לקרות אתה חייב איכשהו להכיר קודם את הסופר העתיד להעניק לך את ברכתו. השערתי בשאלה איך זה עובד לא היתה נפתלת או אפילו מעשית. כלל לא חשבתי על חיפוש קשרים. השאיפות שלי היו מיסטיות. רציתי שתונח על ראשי יד שכתבה סיפורים ושירים, יד שנגעה בידם של סופרים אחרים. רציתי להימשח.
ביקורו של פרוסט נועד לראשית אוקטובר. תחילה הסעירה הבשורה את רוחי, אבל בלילה ההוא נמלאתי דכדוך מאימת הכישלון. שנתי נדדה. לבסוף קמתי וישבתי לשולחן עם שתי מחברות מלאות דברי שירה שכתבתי בעת הפוגה מחיבור סיפורים. בעוד שותפי לחדר ממלמל בחלומו, גחנתי על הדפים וקראתי יצירה אחר יצירה כמו:
ל?נ?ו?א?ש??ים ב??נו?א?ש??יו ש??ל ה?ל??י?ל?ה
א?ש??יר ש??יר?י ו?נו?א?ש? א?ס?י??ם ש??יר?י
ו?א?ל?נ?א ר?ח?מ?ים ע?ל?י י?ע?ן כ??י ת?ו?ח?ל?ת
א?ין ל?י ו?ל?א ע?ל?יה?ם כ??י ל?ה?ם א?ין ו?
כך הסתיים השיר. מתחתיו כתבתי "פרגמ?נט". מתחת לרוב השירים במחברות כתבתי "פרגמנט", והתיאור הזה היה מדויק בכל מקרה ומקרה. כל אחד מהם נתחבר באיזה התקף של להט או של פילוסופיה, שהתפוגג בטרם הצלחתי למצות ממנו משמעות. השירים המעטים שהבאתי לידי גמר נראו, במעגל האור הקשה שהטילה מנורת הקריאה, מאכזבים אפילו יותר. היופי שבפרגמנט הוא שעדיין יש בו כדי לכלכל את התקווה לשלמות מזהירה. חשבתי להטליא כמה מהם לכלל רצף בנוסח ארץ הישימון, אבל הסיכוי שבדרך זו תוקנה להם משמעות נראה קלוש למדי.
יהיה עלי לכתוב משהו חדש. מועד ההגשה היה בעוד שלושה שבועות. אוכל לכתוב שיר בתוך פרק זמן זה, אבל איזה מין שיר עלי לכתוב? פרט להיותו שיר טוב, יהיה עליו להתבלט בין כל שיריהם של יריבי. לפחות ידעתי -- להוציא איזה סוס שחור דוגמת אותו הרסט -- מי הם יריבי.
היו שלושה.
ג'ורג' ק?לו?ג היה עורך כתב?העת הספרותי שלנו, טרובדור. כתב?העת היה בעל ותק רב ועדיין נדפס במתכונתו המקורית, על דפים כבדים ונוקשים, באות דפוס מגולפת ששיוותה לכל שיר וסיפור מראית עין של קלאסיקה טבועה בחותם השנים. בשעתו חמדתי את תפקיד העורך, ובהצבעה שערכה המערכת היוצאת הפסדתי על חודו של קול, מה שהותיר לי את הנחמה העגומה שבתואר: אחראי על ההבאה לדפוס. זו היתה אכזבה, אך לא מהלומה. ג'ורג' זכה בתפקיד בצדק, עמל ללא לאות בגיוס כתבי יד מנערים אחרים, עשה לילות כימים כדי להשלים כל גיליון חדש לפני המועד הקבוע. אני לא עשיתי דבר מכל אלה. טרובדור היה האכסניה היחידה שיכולתי להציג בה את עבודתי; כלל לא עלה על דעתי לחפש לי יריבים.
עצם העובדה שג'ורג' זכה בתפקיד העורך עשתה את התפקיד פחות נחשק. לא ביקשתי לי ציון מעולה באזרחות. לא שג'ורג' לא ידע לכתוב. כתיבתו היתה משכילה ורהוטה, בעיקר בתחום השירה. הוא תמיד כתב בצורות מסורתיות, וילאנ?ל בעיקר, והנושא שלו היה הבדידות: זקן משתרך לאטו במגרשי היריד בבוקר שלמחרת; ילד ממתין בתחנת "ג?ר?ייהאו?נד" להסעה שאינה מגיעה; חושך יורד באולם לאחר שכולם יצאו פרט לזקנה אחת האוספת לאט את חפציה, מתייראת מפני המסע הארוך הביתה אל חדרה הריק.
א?ט כ?ו?ר?כ?ת צ?ע?יפ?ה?, כ?ו?ר?כ?ת פ??ר?ו?ת?ה? ה?מ??ת?ק?ר?ח?ת;
ז?מ?נ??ה? ב??י?ד?ה?, ע?ד כ??י י?בו?א ה?ז??מ?ן או?ת?ה? ל?ק?ח?ת.
ניכר לעין, כשקראת את שירתו של ג'ורג', שהוא בקי בחומר. השורות שלו היו שקולות כהלכה, הוא השתמש באליטרציה ובהאנשה. במטונימיה. לשירים שלו תמיד היה נושא, והם היו מלאי אהדה לאנשים הקטנים שבעולם. הם שעממו אותי עד מוות, אבל ג'ורג' היה בעל מיומנות, ולעתים אף רמז על עוצמות שטרם באו לידי ביטוי.
לא ממש האמנתי שהוא יהיה הזוכה. הוא נראה יותר פרופסור מאשר סופר, עם שרשרת השעון שלו וכובע הטוויד השעיר והדיבור האיטי, השקול. הרושם שיצר היה פחות של טיפוס נפוח מאשר של נשמה טובה, וזאת היתה הבעיה של ג'ורג': הוא היה נשמה טובה מדי, חביב מדי. אף פעם לא שמעתי אותו אומר מילה רעה על מישהו, והיה מתייסר בבירור כשאנחנו, שותפיו למערכת, לעגנו לחברינו לספסל הלימודים, בעיקר לאלה ששאפו לפרסם בטרובדור. בישיבות המערכת היה טוען בזכות כל מה שהוגש כמעט, אף?על?פי שידע שלא נוכל לקבל אלא מעט מן המעט. אפשר היה לצאת מהדעת. לא יכולת לדעת אם הוא באמת אוהב יצירה מסוימת או פשוט שונא להשיב פני אנשים ריקם. זה רק גירה את אכזריות שיפוטנו עוד מעבר לנטייתנו הטבעית.
טו?ב לבו של ג'ורג' לא הביא לו תועלת בכתיבתו, שעם כל רגשי האהדה השופעים ממנה נותרה חסרת שיניים. החזקתי כמה תצלומים עיתונאיים של המינגוויי מעל לשולחן הכתיבה שלי. באחד מהם הוא חשף ניבים מול המצלמה באופן שלא הותיר כל ספק לגבי יכולתו לשסע ולרטש, וה?זיקה לכוחו כסופר נראתה ברורה. עם זאת, לא התפתיתי לבטל את ג'ורג' לחלוטין. אם רק יניח פעם לרגש עז לגבור על נימוסיו הנאים, אולי יצא לו משהו טוב. היה לו סיכוי לנצח.
סיכוי היה גם לביל ו?ייט, שותפי לחדר. ביל כבר כתב רומן כמעט שלם, שאת הפרק הראשון מתוכו פרסמנו בטרובדור. שני גברים ואישה מבודדים בבקתת ציידים בסערת שלגים קשה. המספר אינו מסביר מי הם, איך התגלגלו לשם ולמה הם יחד. אבל תוך כדי קריאה אתה מתחיל לתפוס את העניין: אחד הגברים הוא שחקן מפורסם, האישה היא אשתו, והגבר השני הוא רופא מנתח. הגברים הם ידידים ותיקים, אלא שמתברר שאשת השחקן מנהלת פרשיית אהבים עם המנתח, שרצה המקרה והציל פעם את חיי השחקן בניתוח מאולתר של קנה הנשימה במהלך מסע ספארי.
כל הכבוד לך, אמר מו?נט?גיו?. חתיכת עבודה מקצועית לא פשוטה, לאור הנסיבות. הסערה מעיפה את האוהל לכל הרוחות, והסבלים עמוק באלכוהול.
מה פתאום, מה פתאום, אמר ד"ר קו?טס. כל סטז?'ר היה עושה את זה -- בטח יותר טוב. אני לא אשכח את זה, חזר מונטגיו. אסיר תודה לך לנצח, הוסיף בקול צונן.
בעצם, כולנו, אמרה אשלי, ומזגה לעצמה עוד מנה של סקוץ'. היא בהתה בשלג היורד. איך היינו מסתדרים בלי הטיפול המסור של הרופא הטוב? כלבה שכמוך, אמר מונטגיו. כלבה יפהפייה, מושלמת שכמוך.
למרות שביל לא הראה לי את שאר הרומן -- הוא הניח לו קצת לפני הליטוש הסופי -- הייתי מסופק אם הרובים המתוארים בפרוטרוט של חבורת הציידים הזו יישארו עוד זמן רב נעולים בתיבות הנשיאה שלהם. האנשים של ביל לא היו רק בני טובים אלא גם גויים. כך, הנחתי, גם ביל עצמו. היו לו עיניים ירוקות בוהקות ועור בהיר שהאדים בקלות בחום או בקור. מזגו היה אדיב, משועשע, ומשום?מה היה לי הרושם שאני משעשע אותו במיוחד, מה שמצא חן בעיני וגם לא כל?כך. הוא שיחק בנבחרת הס?קוו?ש של בית?הספר. מעולם לא עלה על דעתי שהוא עשוי להיות יהודי, עד שאביו בא לביקור באביב אשתקד. מר וייט היה אלמן והתגורר בפ??רו?, שם היה בעליה של חברת טקסטיל. הוא אמר לביל להזמין אותי לארוחת ערב בפונדק שבכפר, ומראה שניהם יחד עורר בי זעזוע מסוים: שניהם היו גבוהים ובהירים וירוקי עיניים, ומר וייט היה גרסה קשישה של בנו מכל בחינה, למעט היגויו הברוקלינאי וחמימותו הכמעט?להוטה. הוא הזכיר את המשפחה שלהם, ועד מהרה התחוור שהם יהודים. באותו שלב חלקתי חדר עם ביל זה שנתיים, והוא מעולם לא זיכה אותי ולו ברמז. אף שגם אני עסקתי בהעמדת פנים נמרצת משלי, כלל לא חשדתי שגם ביל עושה זאת. חשבתי אותו לבחור הגון, אם כי מרוחק משהו. מיהו, בעצם? כל אותו זמן היינו יחד, והנה מסתבר שלא היטבתי להכיר אותו משהכיר הוא אותי.
"אסכולה ישנה", טוביאס וולף, עם עובד