דיבור חדיש

דיויד בירן, כריס פרנץ וטינה וויימות נפגשו בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד. באמצע שנות השבעים השלושה כבר היו חלק מהסצינה המוזיקלית הניו יורקית שהתרכזה סביב מועדון ה-CBGB, שכללה להקות כמו הראמונז, בלונדי ו-הארטברייקרס. אולם כבר אז ההדס היו חריגים בתוך סצינה. טוקינג הדס, עם הרקע באמנות קונספטואלית, שמעבר ללימודים כללה גם השתתפות פעילה במיצגים בסצינה הניו יורקית התוססת של התקופה, הביאו עמם חשיבה ביקורתית מקיפה אל תוך דרך הפעולה של הלהקה. הם רצו לעשות משהו חדש, ובחרו במאפיינים אסתטיים מוזיקליים וחיצוניים כדי להבדיל את עצמם ממה שנעשה לפניהם וממה שקרה מסביבם, במטרה לפרק את המיתוס הרוקנרולי, ולהציע גישה אחרת לכתיבת שירים והגשתם בתוך המסגרת שהפאנק אמור היה לפרוץ.

קודם כל, ההופעה החיצונית של טוקינג הדס היתה רדיקלית. יחסית, כלומר. הם ניסו להפשיט את הרומנטיות מהלוק הרוקנרולי של עמיתיהם לתקופה ולסצינה, ולעלות לבמה בלי פוזות, עם בגדים פשוטים, יומיומיים ואפורים, עם תספורות קצרות וחנוניות. גם המוזיקה עברה דיאטה, והיתה רזה כמו ההופעה הבימתית של הלהקה – שקופה, שבירה, זוויתית, עוויתית, ללא אפקטים שמעבים ומנפחים את צליל הגיטרות, אך יחד עם זאת בעלת גרעין פופי קליט ושמח. האופן שבו בחר דייוויד בירן לשיר את השירים היה מחושב אף הוא - סגנון עם תשוקה מוגזמת אך ללא העמדת פנים של טקסטים מנותקים רגשית מהמושא שלהם. זה היה הצליל באלבום הבכורה של הלהקה, "1977", שהציג את אחד הלהיטים הגדולים שלה, "Psycho Killer", וגם את החבר הרביעי שהצטרף בינתיים, ג'רי האריסון, לשעבר במודרן לאברס של ג'ונתן ריצ'מן (בונוס לרוכשים את ההוצאה המחודשת – גרסה אקוסטית לשיר עם ארתור ראסל בצ'לו).

אחרי צאת האלבום, טוקינג הדס יצאו לטור אירופאי משותף עם הראמונס. במהלך הטור הזה פגשה הלהקה את בריאן אינו, ואחרי התאהבות הדדית (דוכס האמביינט גם הקליט שיר שנקרא "King's Lead Hat", סיכול אותיות של Talking Heads), יצאה הלהקה למסע מוזיקלי מבריק של שלושה אלבומים. ההפריה ההדדית בין המפיק ללהקה הזכירה את תור הזהב של ג'ורג' מרטין והביטלס, טרילוגיית "ראבר סול"/"ריבולבר"/"סרג'נט פפר". בשני המקרים מדובר בשלושה אלבומים שיצאו בשלוש שנים, כאשר הקטעים הכי מרחיקי לכת בכל אלבום, היוו נקודת פתיחה לאלבום הבא בתור, וההתקדמות המוזיקלית שנעשית בכל שנה היא עוצרת נשימה. כשהסתיימה הטרילוגיה, חזרה כל להקה אל מבני שירים קונוונציונאליים יותר.

האלבום הראשון עם בריאן אינו פיתח עוד יותר את הגישה האנטי-רוקנרולית של הלהקה. קודם כל, במילים – בירן לא שר על זעם נעורים, יחסים ואהבה, אלא "עוד שירים על בניינים ואוכל", כפי שנקרא התקליט, וכלל נושאים כמו בירוקרטיה, מכשירי חשמל וערים. לא רק נושאי השירים, גם נקודת המבט של בירן ככותב מילים היא לא מתוך חוויה אישית אלא כמתבונן חיצוני.

מוזיקלית, ובניצוחו של אינו, הלהקה התחילה להתנסות בתהליך עבודה שכלל שימוש באפקטים ומסנני צליל והתייחסות לאולפן ככלי נגינה בפני עצמו. בעוד סצינת הניו-ווייב היתה "לבנה" מאוד באופיה, טוקינג הדס הביטו דווקא לעבר המוזיקה השחורה של התקופה כדי לשאוב השראה – בעיקר חללית הFאנק האינטרגלקטית של ג'ורג' קלינטון ותחילת תרבות הרימיקסים שבאה בחסות הדיסקו. הם לקחו תפקידי גיטרות קצב Fאנקיים, מקצבים רקידים ואפילו קאוור ללהיט הסול הישן של אל גרין, "Take Me to the River", שהפך ללהיט הראשון של טוקינג הדס שיצר אדווה במיינסטרים האמריקאי.

"Fear of Music", מ-1979, הציג טונים קודרים יותר. "Life During Wartime" הפוליטי, בלאדת הקאנטרי-רוק הצינית "Heaven" ("גן עדן הוא מקום ששום דבר לא קורה בו"), אפילו העטיפה השחורה עם הטקסטורה של רצפת פלדה. מוזיקלית, השפעתו של אינו הפכה לבולטת – הצלילים הפכו לדחוסים יותר, יבשים פחות, והחיפוש אחרי מורכבות ריתמית הביא את הלהקה מהדיסקו והFאנק אל המקום המתבקש – אפריקה. הקטע הפותח "I Zimbra" הוא היתוך מפלצתי בין Fאנק אמריקאי, דיסקו אפריקאי וניו ווייב אנגלי.

גולת הכותרת של שיתוף הפעולה בין אינו לטוקינג הדס, אלבום המופת שלהם, ושמאז ועד היום אין שום דבר אחר שנשמע דומה לו - "Remain in Light" ('80). העבודה עליו היתה שונה, כשהפעם נכנסו הנגנים להקליט ללא שירים מוכנים מראש. עבודת התפירה נעשתה בשלב מאוחר יותר על ידי אינו ובירן, שבמקביל עבדו גם על פרוייקט פורץ דרך נוסף, שנקרא "My Life in the Bush of Ghosts".

המקצבים הפכו למורכבים מתמיד, אבל עדיין שומרים על פולס קבוע של דיסקו. הטקסטים של בירן הפכו לברורים יותר, נוקטים עמדה ביקורתית כלפי סגנון החיים המערבי, האמריקאי. גולת הכותרת של האלבום היא כמובן "Once in a Lifetime", עם המילים המשתוממות המושרות בלהט של מטיף רדיו אוונגליסטי. שיר אחר שראוי להזכיר בתקליט, אולי אחד הקטעים הכי קיצוניים של הלהקה, הוא "The Overload", שהוקלט בהשפעת ג'וי דיוויז'ן. טוקינג הדס עדיין לא שמעו שיר שלהם, אבל כך הם דמיינו את הצליל שלה מתוך התרשמות שנבעה מביקורות המוזיקה המהללות.

תהליך ההקלטה עם אינו כמעט הוביל לפירוק הלהקה. כמעט שלוש שנים חלפו עד שהוציאו את אלבומם הבא, "Speaking in Tongues" (1983), הפעם בלעדיו, ובאמת מדובר בתקליט מבריק פחות, שפתח את הפרק הפופי יותר של ההרכב, שהגיע לשיאו בתקליט שאחריו, “Little Creatures" (1985).

אי אפשר לסכם את התקופה המדהימה הזו של טוקינג הדס בלי לחזור ולהדגיש את פרוייקט "מיי לייף אין דה בוש אוף גוסטס", בו אינו ובירן הביאו את החומרים וההשפעות משלושת אלבומי האולפן של טוקינג הדס למסקנה מתבקשת מעט אחרת, כזו שפרצה דרך עבור אמנים כמו די-ג'יי שאדוו, קולדקאט ומובי. וכמובן, צריך לסמן גם את פרויקט הצד של כריס פרנץ וטינה ווימות', טום טום קלאב, שהמשיך את הרומן של חטיבת הקצב של הלהקה עם מוזיקה שחורה, כששני שירים מתוכו הופכים ללהיטים באנגליה ("Wordy Rappinghood") ובארצות הברית, שם "Genius of Love" כבש את תחנות הרדיו השחורות, שלא האמינו שלהקה לבנה יכולה לעשות שיר כזה Fאנקי (לימים הוא סומפל גם על ידי מריה קרי).

(לקריאה מעמיקה יותר על הפרק הזה בתולדות טוקינג הדס הרימו את ספרו של סיימון ריינולדס, "Rip it up and Start Again", שהמאמר הזה נשען בכבדות על פרק מתוכו).

"לילה טוב ובהצלחה", סרטו של ג'ורג' קלוני על מלחמתו של שדרן הטלוויזיה אד מורו וצוות החדשות של סי-בי-אס בסנטור מקארתי, הוא תיעוד מבריק של פרק היסטורי, שמיועד לומר משהו על מצבם של כלי התקשורת היום. גם אם לחטיבת המוזיקה של תאגיד הבידור וורנר לא היתה תכנית כזו, ההוצאה המחודשת של הדיסקוגרפיה של טוקינג הדס, היא אירוע דומה, של רגע היסטורי מרתק ומכונן, שיש לו משמעות רבה כאן ועכשיו.

בתקופה האחרונה שוב חוזר למרכז הדיון הביקורתי במוזיקה הטיעון הרוקנרולי העתיק שמקדש את האותנטיות של היוצר. מג'וני מיטשל וברוס ספרינגסטין ועד דבנדרה בנהרט והארקטיק מאנקיז, אם הזמר, או ההוויה של הלהקה, מעוררים בנו תחושה של אמינות, אז כנראה שמדובר ב"דבר האמיתי". אולי מדובר בתגובת נגד מתבקשת לשנים של שלטון הפוסט מודרניזם, לשנים של "טכנו-חסר-פנים", אבל הנה, כבר לפני יותר מ-25 שנים טוקינג הדס הוכיחו שאפשר לרגש ולחדש גם בלי שנצטרך לחשוב אם הם מספרים לנו על הדברים המיידיים שהתרחשו בחייהם. הם התלהבו מדברים שקרו סביבם בזמן אמת, וידעו לשלב אותם בצורה חדשה ופורצת דרך, בלי לוותר גם על היכולת לעורר תגובה רגשית אצל מי ששומע אותם.

גל להקות הפוסט פאנק הנוכחי לא מתעניין במיוחד בדיאלוג מוזיקלי עכשווי עם סגנונות כמו קראנק וגריים, למשל. גדודי הצעירים מרגישים בנוח בתוך עולם מוזיקלי סגור וסופי של להקות עבר עם סאונד דומה, מגדירים את עצמם על פי עובי המסך של MTV2, רוחב העמוד ב-NME ועומק התקליטייה שלהם, ללא סקרנות או דחף ליצור מוזיקה שאיננה קיימת עדיין. גם הארקטיק מאנקיז, סוג של גרסה עכשווית של להקת הספיישלז, אמנם מצליחה לייצר אמירות חכמות על החיים העכשווים של טינאייג'ר בריטי, אבל הייתה יכולה להשאיר את התובנות שלה בבלוג פופולרי, בלי לבזבז את האנרגיה על מניירות רוקנרול שלא מתקדמות מילימטר מעבר למוכר והידוע.

טוקינג הדס,
"1977",
"More Songs about Buildings and Food",
"Fear of Music",
"Remain in Light",
"Speaking in Tongues" (הד ארצי)