קיבלה את כל הזמביש

    יעל משאלי כותבת על סקס וכמיהה לעולם החילוני. אז איך זה שמוריה דאום-קפלן לא חוותה זעזוע תפיסתי עמוק?

    מוריה דאום-קפלן

    יעל משאלי כותבת טור שבועי בשם "שוברת מסורת" באתר מעריב באינטרנט. לפני כן היא כתבה טור קבוע ב YNET, וגם שם היא ניסתה לשבור מסורות ומוסכמות פוליטיות וחברתיות. משאלי היא אישה דתייה שלא מכסה את ראשה הג'ינג'י, מתנחלת לשעבר שהיא גם שמאלנית לגמרי. עכשיו היא מפרסמת ספר על מתנחלת יוצאת בשאלה שהיא גם סופרת, פובליציסטית, ואישיות טלוויזיונית פרובוקטיבית . וכן, גם גיבורת הספר "כרת" היא ג'ינג'ית.

    "כרת" מתחיל בהלוויה. יואל ענבר, בעלה של נשמה ענבר ואבי בנותיה נרצח בנסיבות מסתוריות. אנחנו פוגשים את נשמה בעיצומה של לוויה חמה וצפופה, ומלווים אותה משם ולאורך כל ימי השבעה. אנחנו מתוודעים לחיי הנישואין שלה, שהיו רעים או אולי לא ממש היו, אנחנו לומדים על המאהבות שהיו לבעלה, ועל המאהבים שהיא לוקחת לעצמה. מערכת היחסים עם בעלה היא לא מערכת היחסים הדפוקה היחידה, יש גם אימא פריג'ידית, אחות אחת ברוגז, ובת אחת מתוך החמש שלא ממש מתחברת לאימא שלה, נשמה. וישנם המאהבים (חמישה, אגב).

    שבעת ימי האבל מצטיירים כניגוד לשבע השנים הטובות שעברו על נשמה, מאז יצא לאור ספרה הראשון והפך לרב מכר היסטרי. הספר הזה היה כרטיס הכניסה של נשמה לעולם ה'אחר' - החילוני, התל אביבי, וגם עולם האהבה האסורה. בין היזכרות במאהב אחד למשנהו, נשמה גם מספקת תובנות עצובות על חיי הנישואים, על חיי הנישואים של הדוסים, ועל החברה הדתית בכלל.

    על העטיפה של הספר כתוב שיעל משאלי "מעזה לומר במילים ברורות דברים שרובנו בקושי מרשים לעצמנו לחשוב". נו שויין. משאלי אמנם היא כותבת סצנות סקס, מה שכותבים דתיים נמנעים בדרך כלל מלעשות, ואמנם היא מדברת על בגידות אצל דוסים ועל כך שחיי הנישואים של הזוג הממוצע רחוקים מלהיות מאושרים- אבל מכאן ועד הכתרת ספרה ככזה שאומר דברים שאנחנו לא מעיזים לחשוב? הספר הזה לא נועז ולא מהפכני. אמנם יש דוסים שלא ירצו לקרוא אותו, כי "הוא לא צנוע", כלומר- מתאר ביתר פירוט מה עשתה נשמה עם איזה מאהב ומתי, ובכלל עצם העובדה שהספר מתאר ניאוף ואפילו סוג של גילוי עריות. אבל זה לא הופך אותו לנועז, בטח לא בקנה מידה חילוני, ואני מניחה שעטיפת הספר פונה אל הקורא הממוצע בחנות הספרים בקניון, ולא בהכרח אל הקורא הדתי.

    הספר עצמו, אם מנקים אותו מהגימיקים של בגידות תחת שביס, הוא לא יצירת מופת: קצת מותח, מעניין לפרקים אבל בסופו של יום שטחי, הן בתפירת העלילה והן בעמדות שהוא נוקט. העובדה שהצלחתי לגלות מי רצח ולמה, היא רק סימפטום לרדידות, סימפטום בוטה יותר הוא החלוקה לחילונים מול דתיים: כל הגברים החילונים מוצאים עצמם בסופו של דבר פרטנרים לבגידה, הח?ב?רה החילונית היא אישה מודעת לעצמה ובעיקר לגופה, והיא סמל לאהבה פתיחות וחום, כאנטיתזה מוחלטת ופלקאטית לאחותה של נשמה ולאמה. משאלי מעבירה ביקורת על העולם הדתי, ומציגה את העולם החילוני כאוטופיה. אבל היא מציירת תמונה כל כך חד מימדית של העולם החילוני, עד שקשה להתייחס ברצינות, הן לביקורת והן לאלטרנטיבה.

    בביקורת שהיא מעלה על החברה הדתית, אפשר לזהות שתי תמות עיקריות: האחת היא האטימות של המגזר, הקושי שלו להתמודד עם השונה, והשנייה היא הבעייתיות במושג הגוף אצל הבנות והנשים הדתיות. לעניין צרות המחשבה והמחסור החמור בגמישות מגזרית, לצערי יעל משאלי יודעת טוב מדי על מה היא מדברת. משאלי התגוררה בהתנחלות גדולה וותיקה, אבל כשהתחילה לפרסם את דעותיה – השמאלניות, לא עלינו – היא פחות או יותר הוחרמה. אף אחד לא הכריז על כך בקול, אבל בפועל זה היה חרם. וזאת אחת הנקודות החלשות ביותר אצל המגזר שמדקלם מתוך שינה "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו מאד טובים באהבת ישראל, עד שמישהו מעיז לחבוש כיפה וגם להיות שמאלן, להיות מתנחלת וגם בעד פינוי. שמאלנים זה בסדר גמור, נלך למפגשי הידברות איתם, אבל אנשים מתוכנו שיהיו שונים? זה כבר לא מתקבל על הדעת. עוד אני כותבת, וכבר אני מרגישה ויברציות שליליות בגלל ההכללה, הרי זה לא כולם, אני יודעת- אבל עובדה היא שמשאלי עזבה התנחלות גדולה לא בגלל שהציקו לה עם החתימות.

    ולעניין התמה השנייה. נושא דימוי הגוף הוא נושא בעייתי, בעיקר בחברה דתית שמגבילה את הנשים בלבושן מטעמי צניעות. בדיוק בשבוע שעבר, אגב, דיברו כולם על זוג אנגלים שחצה את אנגליה בעירום מלא כדי לעורר את המודעות הציבורית לאופן שבו אנחנו תופסים את גופנו; אז זה נכון שהבעיה קיימת במגזר, אבל יכול להיות שלאנגלים יהיו רעיונות טובים גם בשבילנו.
    הטיפול של משאלי בשתי הסוגיות כבדות המשקל האלה, חשוב ככל שיהיה, רחוק מלהיות מהפכני ונועז. אני נטפלת לעניין הנועזות כי נדמה לי שמשאלי והוצאת הספרים שלה התאהבו בתדמית הג'ינג'ית הבועטת והפרובוקטיבית, זה קצת נלעג: רוצה לכתוב ביקורת? בסדר, אפילו נהדר. רוצה לכתוב סקס? לכי על זה, רק אל תתחייבי על ניעור תפיסתי ואידיאולוגי באותה הכריכה.

    יעל משאלי, "כרת" (הוצאת ידיעות אחרונות)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully