דניאל צ'צ'יק

איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?

במהלך הצילום עצמו אני לא שומע מוזיקה בכלל. לאחר הצילום מתחיל תהליך המיון; סריקת התמונות, בחירת התמונות המתאימות וגיבוש אופי הפרויקט, מבחינה ויזואלית וקונספטואלית. בשלב זה, המוזיקה שאני שומע מוצאת דרך לחלחל לעבודה. למעשה, עבורי, המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהיצירה. היא מהווה מקור השראה אדיר וההתייחסות שלי לצילום מקבילה להתייחסות למוזיקה, מבחינת העיסוק בקומפוזיציה, בהרמוניה ובזרימה, שיחד אמורים לשקף רגש והוויה.

מוזיקה היא האמנות העליונה עבורי. אין דרך "לעבוד" על המאזין. או שזה טוב וחודר או שלא. בצילום שלי, אני שואף לרגש באותו אופן שבו המוזיקה מרגשת. זו אמנות שמעלה זיכרונות, מתעסקת בפחדים, בדידות, עצב, אהבה, אמנות ששוברת את הלב מרוב יופי. אני אוהב לשמוע את ניק דרייק,Twilight Singers , ג'ון פרושיאנטה, האלבומים הראשונים של Verve, Red House Painters, Rodriguez ולעתים רחוקות אני אפילו מאזין למוזיקה קלאסית.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

האמת שיותר מהכל, החיים עצמם מזינים אותי. חוויות שעברתי, שיחות שיכרות שהיו על תוך הלילה, המון המון זמן לבד במחשבות ובהתבוננות. הקשר בין העולם החיצוני והאופן שבו הוא משקף את העולם הפנימי הוא נושא שמרתק אותי ומלווה את העבודות שלי. קחי לדוגמה את העבודה "קרקע מתפוגגת". זו עבודה שמדברת על תהליך של התפכחות, אובדן של ילדות ואובדן אמת. הנושא הצילומי במבט ראשון נראה כלל לא קשור לנושא אך אני מקווה שצופה שמתחבר לעבודה יכול לראות את המהלך – קשירת קשר בין שני העולמות, הפנימי מול חיצוני.

"התפסן בשדה השיפון" תמיד מדבר אליי, בגלל היכולת של ג'יי-די סאלינג'ר לכתוב בצורה כל כך ישירה ורגישה. המאפיינים האלה הם בעצם שאיפת חיים. היה לי חבר פעם שאמר, תחיה את החיים שלך כפי שאתה יוצר או הפוך, ואני בעצם שואף לחיות וליצור בצורה עוצמתית, כנה ורגישה. בחיים זה קשה כי יש המון אנשים שרוצים לפגוע בך, וצריך לבחור במי ואיך לבטוח, אבל הקסם באמנות הוא שאתה יכול לרוקן הכל בלי הפחד הזה. כמובן שיש כאלה שלא יתחברו לעבודות אבל זה כבר בסדר מבחינתי.

את "הסיפור שלא נגמר" ראיתי בתור ילד והוא נשאר איתי. ראיתי אותו לא מזמן, ונדהמתי לגלות ישנם אלמנטים רבים בסרט שמזכירים לי מאוד את העבודות שלי. הלא-כלום בסרט מזכיר לי מאוד את "קרקע מתפוגגת" – מן כלום כזה שמעלים הכל. יש שם אלמנטים של שורשים מסועפים, ערפל מסתורי והמון חושך, מאפיינים שחוזרים הרבה בעבודות שלי. הסרט מדבר גם על אובדן אמונה ועל החשיבות של חלומות ופנטזיה בעולם אכזרי. בכלל, אני חושב שיש אלמנט מאוד משמעותי של פנטזיה בעבודות והסרט הזה הוא אחד מההשפעות העיקריות.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גר ברח' שלמה המלך, וכמו כל תל-אביבי, הייתי רוצה שתהיה חניה. רדוד ופשוט.

למי היית מכניס מכות?

אני לא יודע, אין אף אחד בעולם שהייתי רוצה להרביץ לו.

מה ההתמכרות שלך?

אני מכור ללא להתמכר. הפחד להיות תלוי במשהו תמיד ליווה אותי, והוא קיים עדין היום. אני מעשן סיגריות רק עם בירה. שותה קפה רק פעם בכמה ימים; אני חושב שאני ממש מקפיד בצורה יתרה לא להיות תלוי בכלום. התחמקות? מבחינתי, מה שאני עושה זוהי האמת.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

נראה לי, ושוב אני חוזר למוזיקה, שאת ג'ון פרושיאנטה. יש לי חיבור חזק מאוד עם המוזיקה שלו ועם הטקסטים שמאוד מזכירים לי דברים שאני כותב ועובר. הבן-אדם עבר המון עם עצמו ונראה שיצא מזה מחוזק. שיחת לילה איתו יכולה להיות מעניינת. בנוסף, הוא נותן המון השראה ואני מרגיש חייב לו משהו, כי בעצם אין דרך להחזיר לאמנים שנותנים כל-כך הרבה. אז נראה לי שבירה תהיה תמורה הולמת.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

אבא שלי, שנפטר לפני מספר שנים.

מהם הרגלי הגלישה שלך?

אני מבלה באינטרנט המון. אני שולח תמונות לעיתון הארץ, שם אני עובד, חוץ מזה אני מסתכל על תמונות השבוע של MSN וב-Yahoo יש לי אפשרות לראות את התמונות של חבר קרוב, אריאל שליט, שעובד כצלם בסוכנות הידיעות AP. אני רואה מה הוא צילם כמעט בכל יום. בנוסף, אני גם בודק מה מציגים בכל הגלריות. בעיקר בחו"ל, אבל גם קצת בארץ.

דניאל צ'צ'יק (31) צמוד למצלמה במשך רוב שעות היום, בין אם הוא מתרוצץ ומצלם עבור "הארץ", שם הוא עובד בשלוש השנים האחרונות, או טרוד בפרויקטים האמנותיים שלו. השפה החזותית שלו מרחיקה את הראש היישר למחוזות נטושים, אל טירות של מכשפות דמוניות או ליצורי מים אגדיים, גם כשהצילום נעשה ממש במרכז תל אביב. כדאי להיעצר לרגע ולהתבונן בתשומת לב ממוקדת בעבודותיו. כל מבט נוסף צובע בהן צבע של ממד נוסף, או עולם שלא נגלה לעין רגע לפני כן.

בימים אלה הוא מציג את דימוייו בתערוכה הקבוצתית "View" שמוצגת בגלריה Raw Art. אלה לקוחים מתוך פרויקט חדש יחסית, Silver Rust, שצולם ברחובות העיר. הפרויקט התרכז במבנים נטושים וצ'צ'יק מציין שלמרות שהוא הקפיד להימנע מצילומם של סימני זיהוי כלשהם, מבחינתו יש משמעות לכך שהפרויקט צולם בתל אביב; העיר הופכת למעין עוגן שעליו נבנית הפנטזיה. "המטרה היתה ליצור מעין עיר אבודה שקיימת בדמיון שלי ולתעד אותה", הוא מספר, "בסופו של דבר הפרויקט רוקד על גבול דק בין מציאות קיימת לחלום".

ישנם קווי המשכיות שמתחברים בין הפרויקט הזה לבין Fading Ground, שהוצג כבר ב-2005 במוזיאון רמת גן. אם ב"קרקע מתפוגגת" הוא ניסה לחקור את תהליך אובדן היציבות ואת חוסר היכולת להחזירה אצל היחיד, כשהקשר בינו לבין המציאות משתנה ללא הפסק, הרי שב"חלודה כסופה" הוא מעמיק עוד יותר את הקשר עם עולם שכולו מדומיין. החשש שהביע ב"קרקע" מפני תרבות האינסטנט, שלא מאפשרת לנו לבנות קרקע יציבה וחדשה בחיינו, מתחיל למצוא לעצמו פתרון ב"חלודה", דרך המבנים שמייצגים את העבר ומוצאים לעצמם פרשנות מחודשת.

View, עד 10.3, גלריה Raw Art, השרון 12, תל אביב