שניה, יש לי אהבה ממתינה

לא מעט לסתות נשמטו כשיום אחד, לא מזמן, כשעל המסך הביתי התגלה דניאל סלומון הכשרוני והמרגש כשהוא שר על פסנתר באמצע הרחוב ומפרסם חברת טלפונים סלולרית כלשהי. התגובה הראשונית היא כמובן זעזוע עמוק. כולנו הרי שאלנו את עצמנו שוב ושוב "אהבה - מה היא רוצה?" ולא ידענו שהתשובה היא: כסף.

מצד שני, מראהו הנוגע ללב של סלומון מנגן ברחוב, לא רחוק בהרבה ממצב שבו נראה אותו שר בפינת רחוב עם גיטרה, ואיש בחליפה עובר וזורק לו כמה מטבעות לכובע ההפוך. כלומר, כולנו יודעים כמה קשה להתפרנס ממוזיקה (או מאמנות בכלל) בישראל, גם אם יש לך להיט מטורף כמו שהיה לסלומון.
אם כך, על מי נוציא את זעמנו? על כל מי שפוגע באמנים, כמובן.

מעבר לרשימה המקובלת של אשמים, הכוללת את חברות התקליטים מצד אחד ואת כל מי שמוריד שירים באופן פיראטי באינטרנט מצד שני, אפשר גם לשאול מה תפקידה של החברה שקנתה את השימוש בשיר ביצירת המצב הדוחה הזה.

אנחנו מוכנים לקבל את הטענה שכל חברה יכולה לעשות בכסף שלה מה שהיא רוצה. אבל למה? אם חברה כלשהי הייתה רוצה, למשל, לקנות את מצדה – האם היא יכולה לעשות זאת רק משום שיש לה מספיק כסף? ומה עם שפת הים של תל אביב? למה לא חוף אורנג'? או אולי יערות קוקה קולה, במקום בו היו פעם יערות הכרמל? ולמה לא לרכוש את "התקווה" – זה בטח לא עולה הרבה, ומה עם ציוריו של נחום גוטמן או בית ביאליק?

מתבקש לחזור כאן על טענת הסופר והמשפטן ד"ר צבי טריגר, ("מקרה של אזעקת אמת"), הרואה במיתוג האמנות והסביבה על ידי חברות כלכליות השתלטות עוינת הפוגעת באינטרסים ציבוריים. ניקח את דוגמת השיר של סלומון. לכאורה, חברת הטלפונים – שממילא מאמינה באהבה - מוצאת שיר יפה, ומבקשת להתחמם באורו, ליהנות ממנו בשביל עצמה – וכביכול על זכות זו היא משלמת לאמן. אבל למעשה, על ידי כך שהיא בוחרת בעבודת אמנות, שהאמן הוציא אל העולם על מנת לגעת בנפשו של הציבור, היא גוזלת מהציבור את החירות ליהנות מהשיר באופן הטהור שבו הוא הוצג בפניו. כי עכשיו, אם הפרסומת תהייה אפקטיבית מספיק, הרי שבכל פעם שאני אהמהם לעצמי את השיר, אני אחשוב עליהם. החברה לקחה ממני משהו, ואין לה יכולת, ובוודאי שלא אינטרס, לפצות אותי על כך.

במלים אחרות, לא כל מה שנראה כעסקה חופשית, הנעשית מרצון על ידי שני הצדדים היא כזו. ישנם הרבה דברים שאסורים למכירה, מסיבות שונות. שתיים מהסיבות העיקריות הן הגנה על החלש מפני ניצול על ידי חזקים ממנו (כמו באיסור על מכירת ילדים ומכירת איברים, לדוגמא), והגנת המדינה על האינטרס הציבורי מפני האינטרסים של חברות פרטיות (וזו הסיבה שבינתיים, לפחות, אפשר אולי לשכור אותו, אבל אי אפשר לקנות את חוף הים של תל אביב).

את קניית שירו של סלומון אפשר לפרש כעברה על שני הכללים הללו: ראשית ישנו כאן הניצול של החזק את החלש (חברת הטלפונים הסלולרים מול המוזיקאי הצעיר), ושנית יש כאן הפקעה של דבר מה השייך לציבור על ידי חברה פרטית. ואם אנחנו לא רגילים לחשוב על אמנות כדבר מה השייך לנו, זה רק מראה עד כמה נשטפנו בפרופגנדה הקפיטליסטית, ועד כמה הלהיט האמיתי שלנו הוא המנון "השורה התחתונה".