פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דניאל סלוקום

      שרון קנטור לא מסכימה שדניאל סלומון הוא קורבן. ככה זה - מי שחי במרחב יצירה עסקי עושה גם חלטורות

      לכאורה אין טהורות מעמדותיה של עמליה רוזנבלום, בטור שפרסמה כאן אתמול (יום ד'), בהתייחס להופעתו המדויקת של דניאל סלומון בתשדירי סלקום. אם להמשיך את הקו שנקטה בו רוזנבלום, אין ספק שתפקידו של המחוקק וחובתה של המדינה בימינו היא להגן על רכוש הציבור מפני קלגסי הממון. החופים, הפארקים, בתי הספר (רשימת "הראוי ושאינו ראוי להפרטה" צריכה להיות הרשימה החמה של הזמן הזה) - צריכים להיות חופשיים, נגישים וחפים מאינטרסים. מעטים יהיו אלו שיחלקו על הקביעה הזו באופן גלוי: אפילו הקלגסים והגזלנים עצמם, יעדיפו להסוות את רכישתם ב"טובת ציבור" כזו או אחרת.

      השאלה הופכת מורכבת יותר במקרה סלומון-סלקום, או בקיצור סלוקום. משום שקיימות לה כמה שאלות מטרימות: הראשונה היא, האם, כקביעתה של רוזנבלום, סלוקום הוא "כשרוני ומרגש...". כלומר, בלי להיכנס לשאלת טיבה של המוזיקה של סלוקום, צריכים אנו לברר את טיב כוונותיו כיוצר.

      מצויים עמנו, וזאת, כמובן בלי להזכיר שמות ובלי להיכנס לענייני טעם, יוצרים שכוונתם הראשונית היא מסחרית בעיקרה. לעתים הם מרגשים, זה נכון, אבל כמו שכולנו יודעים, גם פרומו של ערוץ הקניות יכול לרגש, אם הוא לוחץ על הכפתורים הנכונים: שערות היד סומרות והלב מתכווץ בתנועה לא רצונית... מערכת הרגש האנושית אינה כה מורכבת: כולנו אוהבים, רוצים אהבה, עכשיו, טובה, לא רעה, אל תעזוב אותי, בכל זאת עזבת וכו'. בקיצור, מרגש.

      אם - ושוב, גם זו הנחה בלבד - כוונתו הראשונית של סלוקום היתה ליצור/לייצר שיר/להיט מרגש/מוכר – הרי שהדרך בה יעשה זאת: מצעד הפזמונים של גלגל"צ או פרסומת – אינה משנה כלל. המכבש של רשת גימ"ל או השופל של ג' יפית – שניהם ערוצים זהים כשכוונתך הראשונית היא למכור. ואפילו נגדיל בשקל ונאמר: אם כוונתך הראשונית היא למכור, עדיף שתכריז על כך בראש חוצות ולא תבלבל את המוח העמוס ממילא עם כל מיני יומרות אמנותיות. כמאמר הפתגם האהוב, "אם יש צרעה בחדר, אני מעדיף לראות אותה".

      הנחתה של רוזנבלום שסלוקום היוצר הוא קורבן של סלוקום החברה הסלולרית הינה הנחה שיש עמה פואטיות ברמה הגבוהה – כולנו קורבנות של תאוות הבצע והנוחות של עצמנו ושל אלו שמוכשרים בכך יותר מאתנו. אבל בפועל, היא הופכת את דניאל סלוקום לאדם חסר אחריות לגבי גורלו, ואולי אפילו נכה רגשית, מה שכמובן אינו יכול להיות נכון לגבי אדם ששר כל כך הרבה על אהבה.

      אני מסכימה עם רוזנבלום שפיתויים רבים עומדים בפני אמן/סוחר מוזיקה בימינו, ושאולי ראוי היה לכונן משטר שיתחשב בחולשותיה של הנפש האנושית, ויעזור לה להתגונן בפני אותם תמנונים, כרישים ואילי-רינגטון. רוזנבלום סבורה ששירו של סלוקום (ומה עם פניו? גופו כולו? בחירותיו?) הם רכוש הציבור, כמעט כמו חוף הים. אבל השיר של סלוקום אינו שדה אילם, אינו חוף חסר הגנה, ואף אינו שיר ישן שזכויותיו הופקרו ואז הופקעו על ידי הכריש, אלא שיר שיש לו אבא. ואבא עשה עסק, עסק לא רע כנראה, שוודאי – וזאת על מנת להרגיע את המגיבים הדואבים - גם לוקח בחשבון התפלמסויות כגון אלו.

      האם חדרו הקלגסים למאורתו של האמן באישון ליל והעמידוהו אל הקיר? האם אכן הגיע סלוקום לכדי פת-לחם, כפי שחוששת רוזנבלום? אז אולי שיאפה עוגות. הלוא ישנן, בטוחתני, עוד כמה דרכים להתפרנס. במקום להאשים את סלקום על כך שבפעם הבאה שתזמזם "א-ה-בה" יעלו במוחה מיני אס-אם-אסים וממתינות, עליה לחשוב אם היצירה הזו אכן שייכת לציבור, כשם שהצבע הכתום היה שייך לעולם לפני שהגיעה "אורנג'", או - או! - כפי שהייתה המילה "אהבה" לפני שהגיע סלוקום ועשה בה כבשלו?

      התשובה היא לא. כולנו אחראים, מדי יום, לכל אחת מהבחירות שלנו, גם מנכ"ל סלקום וגם מנכ"ל סלומון, וכולנו חוטאים, ברמה כזו או אחרת, משום שאנחנו בני אדם, החיים קשים וקצרים, ורובנו מעדיפים לחם ארז על לחם אחיד. עלינו לזהות את העומד מולנו, לבחון את כוונותיו לאשורן ואם נגלה שאינן טהורות, או טהורות דיין לעניננו, להימנע ממגע עמו ככל הניתן. כל השאר, כאמור, בידיה של האמא, המפקירה הגדולה, המדינה.