דומם צומח 7

כשמגיעים לשדרות רוטשילד בת"א מכיוון הבימה, ומתחילים לטפס דרומה- נושאים תפילה שהשוורים כבר התעופפו להם לגיהנום של הפסלים הגרועים- נתקלים באתר חפירות קטן. כלומר- רק אם ממש מתאמצים אז נתקלים. הוא נמצא במרכז השדרה, עם הדשא המגודר מסביב והכבישים מימין ומשמאל- מין תשתית בטון בצורה מלבנית, אבל כזו שבולטת רק בכמה סנטימטרים מעל האדמה, מחולקת לארבע. באמצע יש אדמה חשופה. לפעמים מקשטים אותה גללי כלבים.

מה יהיה עם השיפוצים של חולדאי? לא נגמר כבר פרויקט הפיכת שדרות תל אביב לטיילת בטון בסגנון גינות שומרון? או אולי זו תשתית לעוד מיזם קלוקל של הבורסה? זהו, שלא. מדובר במקרה קיצוני, יש יאמרו עד גיחוך, של אמנות קונספטואלית, לצידה חיוני טקסט פרשנות. יש שם באמת איזה שלט קטן על האדמה, עם שם הפסל: "יסודות".

אם חשבתם של"יסודות", הפסל של מיכה אולמן, אין שום השפעה על המרחב, דעו לכם שאולמן, זוכה הפרסים הבינלאומיים, נחשב לאחד המשפיעים באמנות הישראלית. באופן כללי את הפסלים הסביבתיים שלו מעדיף אולמן לחצוב בתוך האדמה, ושמו יצא דוקא ביחסו הרגיש לאדמה, הן כחומר והן כמושג. את הפסלים שלו הוא מכנה 'פסלי בור'. הוא מעוניין שאנשים יהלכו על הפסלים שלו, ואם אפשר- רצוי שגם כלי רכב ידרסו אותם.

האדם, אומר אולמן, צריך להיות חלק מהפסל, והוא נהיה כזה בעומדו עליו: "הבור בשבילי הוא שאיפה בפיסול. צורת הבור הריק, החסר שלו, שוחה קבר. יש כאן משהו ארכאולוגי. הצופה 'בונה' את הפסל או הבית בדמיון שלו, וזה מה שהכי חשוב לי. שקערורית בסלע יכולה לרגש אותי. חפירת בור היא תנועה שמקסימה אותי ועדיין- אפשר להגיד שאני לא מבין אותה לגמרי."

זאת ועוד: מדמוי חסר גבולות של צמיחה ופוריות, רוצה אולמן להפוך את האדמה לדימוי פסיכולוגי מעובד (תרתי משמע), בעל אופי קלסטרופובי. הוא מטפל בה בשליטה, משרטט את גבולותיה והופך אותה מבויתת, לאדמה הטומנת חוויה של חנק, הדחקה, ומקרינה מתח.

ועתה לשאלה הדי מתבקשת: מה זה הפסל הזה? "יש כאן שפה שקטה של רמזים, שעליה מצביע גם השם 'יסודות'. זאת דירת 4 חדרים, כמו הרבה דירות בתל אביב, עם שניים קטנים ושניים גדולים. זה מזכיר גם צורה של לב עם שתי עליות ושני חדרים. את עורקי הלב מחליפים כאן עורקי התחבורה בשדרה".

מה לגבי העניין הזה, שאדם יכול לגור 40 שנה ברחוב כרמיה ולא להבחין בפסל, מקסימום להיתקל בו בחושך?

"ברור לי שלפסל כזה מרומז יש מחיר של רייטינג", עונה אולמן. "פחות רואים שזו אומנות, פחות מתייחסים, אבל זאת שאלה של האם לדבר בקול רם או בשקט. אני מעוניין להפעיל את הצופה בכמה רמזים שאני מקווה שיתפסו אותו."

מיכה אולמן, "יסודות", 1989. שדרות רוטשילד 129 ת"א