אין אונים

"גיא אוני" הוא ספר שמתפקד כבר שנים בגדר קריאת חובה במערכת החינוך הישראלית, ומרבית בוגרי התיכונים בארץ קראו אותו. אבל "גיא אוני" אינו קריאת חובה כיוון שהוא ספר איכותי בצורה יוצאת דופן, אלא בגלל שהוא מצליח לנסח אידיאה של תקופה חשובה בתולדות העם והארץ בשפה פשוטה מאד, שאפילו קוראים צעירים יכולים להבין. זו אידיאה של ערכי עבודה, צניעות, הקרבה ויושר שכביכול התוו את הדרך לחלוצי הארץ, שנחשבת כיום, מחוץ לתיכונים הממלכתיים, כארכאית ומיושנת. לכן "גיא אוני" הוא ספר לבני נוער - הוא מספר על תקופה קשה בקלילות ובהערצה, ואחת היא אם מדובר בעשור הראשון למאה העשרים או בעשור השני. העיקר היא האווירה שאנו רוצים להנחיל לתלמידי התיכון שרק רוצים לעשן סמים כל היום.

[[שולמית לפיד]] שכחה, בכתיבת ספרה החדש "חוות העלמות", את חוק הסרט השני של הוליווד, אותו אפשר ללמוד היטב מההצלחות המפוקפקות של סרטים כמו "תראו מי גם מדברת" או "בטמן ורובין". המשל הוא ברור: אי אפשר לשחזר אווירה שאיכותה תלויה בהיותה ראשונית וחד פעמית, וזה בדיוק מה שלפיד מנסה לעשות. גם "חוות העלמות" הוא ביסודו ספר לבני נוער, שנושא ברכות ובנעימות את כל המסרים שספר על החלוצים בכנרת ובראש פינה צריך לשאת, יחד עם המסר ההכרחי על פמיניזם. מדובר ב"גיא אוני 2" ולפיד אינה מסתירה כלל את העובדה שמדובר בהמשכון. אך כיוון שמהותו של הראשון לא הייתה תלויה באירועים שהוא מתאר אלא באווירה שהוא יוצר, העובדה ש"חוות העלמות" עוסק בתקופה אחרת אינה יכולה להפיח בו רוח חיים. את "גיא אוני" כבר יש לנו - אין צורך בעוד אחד.

גיבורת הספר היא נוניה, ביתה של פאניה הזכורה לטוב, שגאלה את ראש פינה בחלק הראשון. נוניה מרגישה כארי בכלוב בביתה של אמה בראש פינה, והיא מבקשת למצוא את גורלה באופן עצמאי, בניגוד לרצון האם, בחוות העלמות של חנה מייזל בכנרת, שמכשירה את נשות החלוצים לחיים של הגשמה בתור, אין להכחיש, נשות החלוצים. נוניה היא מורדת בנשמתה, ולכן היא רודפת אחרי חלומה ונוטשת את אמה. אבל המרד שלה ממשיך גם בחווה - במקום שבו אין "אני" אלא רק "אנחנו", שבו הנשים "קשרו את גורלן בארץ ישראל ובעבודת האדמה ובייעוד הפועלי" ושבו הולדת תינוק היא החלטה שיתופית בעלת השלכות קהילתיות, נוניה מכריזה כי היא רוצה "בעל וילד ובית ומשפחה משלה", למרות שאיפתה להיות איכרה טובה. עתידה של נוניה ברור מאליו; היא תקבל את כל מה שהיא רוצה, כי יותר מכפי שהיא מורדת, היא קדושה. היא אמנם חולת ירח וסהרורית, אבל גם ברגעי אי השפיות שלה בלילות ירח היא טורחת מבלי דעת בבית אמה ובבתי חברותיה. בדיון בחוות העלמות היא היחידה המעוניינת לשתף גם תימנים ומאוחר יותר היא מוכנה לסכן את שמה הטוב כדי לתרום רהיטים לגבר עני. כביכול, ספר על האיכרה המושלמת שכולכן צריכות לרצות להיות.

הדמות המשעממת הזו תופסת את המקום המרכזי בספר, אך לא פחות מרכזיים ממנה הם הדיאלוגים והמונולוגים הארוכים והתיאורים המפרכים של חיי הנפש של הדמויות, שמרובבים ביותר מדי מאפיינים וסימנים של ישראל של אז. כל דמות שולית שנכנסת לחייה של נוניה, ולו לרגע קל, שופכת קודם כל, בין אם צריך ובין אם לא, את כל עברה בשניים שלושה עמודים מתמשכים ומיותרים, ונוניה וחברותיה מבלות זמן רב מדי בנסיון לנסח את זהותן היהודית-ציונית-נשית בדיונים שפעמים רבות ניתן לזהות בהם באכזבה עמוקה ובעלבון אמיתי את סגנונם הלקוי של ספרי הנוער של סמדר שיר. השיחות הציוניות לתוך הלילה וריבוי הפרטים אינם גורמים לעלילה להיות אמינה, אלא רק מטריחים ומייגעים את הקורא. שיא השיאים הם קטעי האגרוף שבחרה לפיד לשבץ בספר, ונותר רק להתעניין ממי היא למדה לכתוב על אגרוף.

יש ספרים רבים שראוי לקרא אותם לראשונה בגיל הנעורים, וכשקוראים בהם בגיל מאוחר יותר, מבינים מה היה בהם שמצא חן בעינינו בגיל 16. "גיא אוני" אינו כזה - קסמו נובע מעצם הגיל שבו הוא נקרא, ותו לא. "חוות העלמות" בוודאי אינו כזה. זהו רימייק של "גיא אוני", שרוצה להיות "נשים קטנות" עברי, בתוספת של ניחוח סוציאליסטי-חלוצי, מינוס הקסם והפיוטיות, ומנסה לשחזר תהילת עבר בלא הצלחה.

שולמית לפיד, "חוות העלמות" (כתר)