זרגים שבורים

ההופעה של פליסיטי האפמן לא מצדיקה לבדה צפיה ב"טראנסאמריקה". רותם דנון יצא משועמם מסרט שהבטיח הרבה יותר

רותם דנון
05/03/2006

האם פליסיטי האפמן (האפמן, לא הופמן) תיקח הלילה את פרס השחקנית בטקס האוסקר? סביר להניח שלא. נכון, האפמן אמנם זכתה כבר בכמה פרסים על תפקידה כטרנסג'נדרית מאותגרת-אבהית ב"טראנסאמריקה", ובראשם גלובוס הזהב. אך "טראנסאמריקה" הוא סרט קטנטן, דל תקציב, שסביר להניח שכלל לא נצפה על ידי רבים מחברי האקדמיה. סביר להניח גם שבנסיבות אחרות, האפמן הייתה המועמדת המובילה ללא עוררין. זהו תפקידה המוביל הגדול והמאתגר ביותר בקריירה (היא כבר בת 43); היא השחקנית המוערכת ביותר בקאסט של "עקרות בית נואשות"; והחשוב מכל, היא עוברת טרנספורמציה כיעורית מהסוג שהוליווד מתה עליו.

האפמן, המגלמת קוקסינלית טרום-ניתוח, מכערת עצמה למוות לטובת הסרט, כולל איפור כבד המשווה לה מראה של ארלקינו על ערש דווי. המהפך דומה לזה שעברו שרליז תרון - כלסבית מפלצתית ב"מונסטר", הילארי סוונק - כטרנסג'נדר (הפוך) ב"בנים אינם בוכים" וניקול קידמן - ב"השעות". ובל נשכח את האלי ברי הכוסית, שנראתה כמו קוקסינל בעצמה ב"אשה חתול" וזכתה בשנה שעברה ב"ראזי" עבור הופעת המשחק הגרועה ביותר.

"טראנסאמריקה" הוא הפיצ'ר הראשון של הבמאי דנקן טאקר, בתקציב פצפון של כמיליון דולר. האפמן, כאמור, הופכת בו מעקרת בית נואשת לקוקסינלית המיואשת ברי אוסבורן. מיואשת מהעוני, מהאישור הסופי לביצוע ניתוח לשינוי מין שמבושש להחתם, ובעיקר מהעובדה שהרגע גילתה שיש לה ילד בן 17, טובי (קווין זגרס, שחקן צעיר וחתיך, שנראה כאילו משחק לתוך שבלונה משעממת של טינאייג'ר בהפרעה) מההתנסות היחידה שלה עם אישה. הפוחז, כך מסתבר, משמש כזונת רחוב לגברים בניו יורק. בכך, עושה הבמאי-תסריטאי היפוך די מבריק בתפקידי הדמויות – הקוקסינלית נכנסת לדמות הדודה השמרנית, בעוד הנער מוכר את גופו. ברי נוסעת להביא את בנה לחוף המערבי, בו היא מתגוררת. במסע הארוך מחוף לחוף היא לא מספרת לו שהוא פרי חלציה-העומדים-להיכרת, והוא יגלה רק ברגע האחרון שעד שמצא את אביו, מסתבר שהוא בעצם אמו. בדרך הם פוגשים, כיאה לסרט מסע, דמויות שונות ומשונות, ונתקלים גם במשפחתה המתנכרת של ברי.

נכון, האפמן אכן סוחבת את "טראנסאמריקה" על כתפיה – למרות שהיא רחוקה מתצוגת משחק כובשת ומושלמת, החל בקול המגוחך אותו היא מאמצת, המזכיר את ניסיון המבטא של אנג'לינה ג'ולי ב"אלכסנדר" ושאליו מתרגלים רק לאחר זמן מה, וכלה במניירות הפיזיות המוזרות של דמותה – אך מלבד הופעתה של האפמן, מדובר באחד מהסרטים היותר מרושלים שהופצו מסחרית בארץ לאחרונה. דנקן טאקר מניע את כל הכלים העומדים לרשותו בכבדות משעממת, תוך ניסיון כמעט נואש להצמד בכל פריים ופריים לסטארית המובילה שלו, כמי שמבואס מחוסר הניסיון והתקציב שלרשותו.

"טראנסאמריקה" הוא גם סרט מסע מפוספס (ושימו לב לקווים הדומים בעלילה בינו לבין "פרחים שבורים"), אולי כמו "אליזבתטאון" של קמרון קרואו, שהיה בו פחות מדי מסע ויותר מדי כל השאר. הרי הפוטנציאל הגלום בסיפור של "טראנסאמריקה" הוא נהדר – מסען של שתי דמויות שוליים באמריקה התיכונה והנבערת, כשהן נשפטות דרך עיניהן של דמויות אקסצנטריות אחרות. במקום זאת, טאקר מסרבל את העלילה, בעיקר בשליש האחרון, שעושה עוול נוסף והופך על פניו את הסרט - במקום להגיע לתהומות הנפשיים בהם צריך התסריט לחפור, הוא הופך את עצמו (תודות להבלחות של קומדיה משפחתית זולה) מה"בנים אינם בוכים" אליו הוא כיוון, יותר ל"גברת דאוטפייר". אולי המקום היחיד אליו מצליח להגיע טאקר ברגישות ובמיומנות תסריטאית, הוא זה של התחמקות מהשטנץ הרחוב סומסומי של "קבל את השונה". זה, יחד עם האפמן ועם מפגן עירום מקורי במיוחד של הדמויות, הופכים את "טראנסאמריקה" לכמעט שווה-צפיה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully