אקו והבאנימן הם בשבילי תמיד אחד ההרכבים הגדולים והייחודיים בתולדות הפופ והרוק. אבל רגע, הם לא המציאו את הז'אנרים בתוכם פעלו באייטיז; הם היו פחות נהירים לקהל מלהקות כמו ג'וי דיוויז'ן ובאוהאוס; ובהשוואה לסימפל מיינדס ויו-2, שנחשבו לקבוצת הביקורת שלהם באותה תקופה, הבאנימן מעולם לא עשו קרוסאובר טוטאלי לעולם הפופ הממוסחר.
אז למה הם חשובים בעיני? תשובה מספר 3: "דוני דארקו". סצינת הפתיחה של הסרט, ברקע השיר "דה קילינג מון". הצמרמורת שעברה לי בגוף באותן שניות, כאילו יד ענקית הרימה וזרקה אותי בחבטה איומה חזרה לשנות השמונים. תשובה מס. 2: שנות העשרים שלי והלאה. דווקא ביציאה מהילדות, כשהבאנימן היו אמורים להישאר בגדר זיכרון ישן ומתוק, גיליתי אותם מחדש. אותם שירים ואותן מילים, רק שפתאום הכל קיבל תפנית חדשה. וככל שמתקדמות השנים אני חש שאני מבין אותם, מתרגש מהם ומזדהה איתם יותר. תשובה 1: מהווקמן ועד אינטרפול, הבאנימן הפכו לחלק מהקוד הגנטי של אינדי-רוק במאה ה-21. ההשוואות המתבקשות להרכבי הגל החדש של השנים האחרונות מתחילות לרוב בג'וי דיוויז'ן , PIL וגנג אוף פור ומגיעות עד לקמיליונז והסאונד. איכשהו שמם של הבאנימן לא משתרבב לרשימה. אולי כי הם היו תמיד להקה שקשה להגדיר, ואולי כי פשוט כי אין עוד להקה היום שכותבת או מבצעת כמוהם, ואת זה אומר דווקא מעריץ של מוזיקה חדשה.
זה הסיפור על להקה של ווינרים שעושים הכל כדי להפסיד. של עוצמות נגינה וביצוע, שעומדות להישבר כל רגע לרסיסים ולא לחזור. יש מצב שהפעם הראשונה שנראה בארץ את הבאנימן, השבוע בזאפה ת"א, תהיה גם הפעם האחרונה. ולא כי הם עדיין חיים על הקצה. פשוט כי גם בתקליטם החדש, "סייביריה", הגבול בין עיבודים מסודרים ויציבים, שאופייניים להם בעשור האחרון, לבין טרגדיה רגשית שעומדת להתרחש, מטושטש ברמה שאנחנו יכולים להלך איתם על המדרון, ורק כשנפקח את העיניים נגלה שאנחנו כבר חצי דקה בנפילה חופשית ללא מצנח.
העיר הזאת לא מספיק גדולה בשביל שנינו
הנה כמה מהפרטים שכבר סופרו בעבר, אבל עדיין מהווים נקודות ציון מהותיות. "The Crucial 3" היה הרכב ליברפולי שלעולם לא נכנס לאולפן, אבל ממנו התפצלו ג'וליאן קופ, פיט וויילי ואיאן מקאלך. קופ ומקאלך הקימו הרכב נוסף, אבל האגואים העצומים שלהם לא יכלו להתקיים ביחד באותה להקה. מקאלך חבר לגיטריסט וויל סרג'נט ויחד עם מכונת התופים שלהם, אותה כינו "אקו", הקימו את הליין-אפ המקורי של הבאנימן. אחרי בואו של לס פטינסון הבאסיסט, חשקה החבורה במתופף בשר ודם, והתאהבה כבר באודישן הראשון בפיט דה פריטס, יליד טרינידד ובמקרה גם אחד הגברים היפים בעולם. דה פריטס ויתר עבורם על מסלול לימודים אקדמי, והבאנימן יצאו לדרך בניהולו של ביל דראמונד (לימים חצי הצמד KLF).
הסינגל הראשון, "Pictures On My Wall", היה שילוב מוזר בין קלידי ניו ווייב לרוק מנוכר ודרמטי, ובימים שעוד היה לזה ערך הוא נבחר לשיר השבוע במגזין האן-אם-אי. אלבום הבכורה שלהם, "קרוקודיילז", יצא ב-1980, ובשיר הנושא שלו היה ניתן למצוא את ההתרחשות הפוסט-Pאנקית העדכנית דאז בסגנון להקות כמו מגזין, וגם הדים של ג'ים מוריסון בשירה ובטקסטים של מקאלך. מוריסון תמיד היה שם כהשפעה עדינה, ואני אומר "עדינה" כי אפילו בגרסת החיקוי של הבאנימן ל"People Are Strange" של הדורז ב-87', מקאלך הצליח להישמע כיישות עצמאית שנותנת פרשנות ולא כמעריץ סומא. בניגוד להרכב חם אחר שפעל אז והושפע קשות מהדורז, הסטרנגלרז, הבאנימן לא ניחנו בכמויות גדולות של הומור. אבל למרות הניכור שאפיין את התדמית שהם כנראה רצו לשדר, השירים הוצפו בנשמה מהרגע הראשון, מכל אספקט.
חור בלבנה
לאלבומם השני, "Heaven Up Here" מ-81', הגיעו הבאנימן מגובשים וחזקים כלהקת הופעות, והתוצאה הייתה מהוקצעת בהתאם. התיפוף של דה פריטס הפך לשבטי וססגוני בהרבה (לא רחוק מבאדג'י מסוזי והבנשיז), סרג'נט ניגן על הגיטרה שלו תפקידים שיכלו להתאים לסינתיסייזר ניו-ווייבי או לקטע דאב, ומקאלך שכלל את עצמו כישות מיסתורית, תוך שהוא מסבך את הטקסטים, שר דרך אפקטים רחוקים שנשמעים כאילו הוא על איזו חללית שעוזבת את הכוכב, ונשמע מיוסר תמידית. אפשר אולי היה להאשים אותם ברצינות יתר, אבל לכבדות הבאנימנית הייתה דבקות במטרה. הם ניגנו כאחוזי דיבוק, ונתנו לכל מי שהקשיב סיבה להאמין במוזיקה. "הביאו את המשיח החדש", כפי ששרו ב"הביאו את הסוסים הרוקדים", להיטם הגדול ביותר, 1985.
"פורקיופיין", השלישי והמופלא מ-83' היה כבר חדשנות לשמה, כשהלהקה משכללת את הגיטרות עם טעמים מזרחיים ומשלבת כלי מיתר הודיים. הם הצטלמו לעטיפה ולקליפ של "The Cutter", להיט המצעדים הראשון שלהם, בשלגים של איסלנד. מקאלך סיגל לעצמו הבעת פנים קפואה ואנטיפתית, אבל העיבודים והלחנים חיפשו את החום. יותר מזה, שום מבט קר לא שינה את העובדה שהאיש הפך לזמר, שגם ברגעיו הכי אנרגטיים, טיפס ישר לבלוטת הדמעות, מאיים לחלץ ממנה איזו מפולת שלגים.
1984 הייתה השנה של המאסטרפיס "Ocean Rain". זה לא רק התקליט עם "דה קילינג מון", "Seven Seas" ו-"Silver". זו היצירה הכי קברטית שלהם, שהושפעה מקורט ווייל, ברטולד ברכט וז'אק ברל לא פחות מהחיבור המושלם שלה בין המזרח שהיפנט אותם לפוסט-Pאנק שהיה עבורם הבסיס. התקליט שאחריו, "אקו והבאנימן" מ-87', היה הפופי והקיצי ביותר שלהם, וכבר התכתב יותר עם ניו אורדר, ולמרות הביקורות שמיהרו לקרוע לו את הצורה, גם הוא היה ונשאר נפלא. למרבה הצער, הוא גם היה הרקוויאם של דה פריטס. בקיץ 89' אחד המתופפים המקוריים והמרהיבים בתולדות הרוק נהרג בתאונת דרכים.
לבד בערבות סיביר
זה היה שבר נוראי. מקאלך יצא לקריירת סולו, שכללה בין השאר את הקאוור-שלאגר ל"Lover Come Back" של לאונרד כהן ואלבום אחד ענק, "Candleland" (כולל שיר הנושא עם אליזבת פרייזר). הבאנימן הוציאו תקליט מיותר בלעדיו, והוא וסרג'נט הקימו אח"כ את ההרכב אלקטרפיקשן. אבל רק ב-97' התאחדו הבאנימן שוב, לפרק השני בתולדותיהם. הפרק המסודר והמאורגן יחסית מבחינת סאונד ונגינה, תוך שהם לא מתאמצים אפילו לחקות את התיפוף של דה פריטס. "שום דבר לא נמשך לנצח" שר מקאלך באלבום הקאמבק המעולה והבלוזי "אברגרין". הבאנימן הפכו להרכב עם הרגליים על הקרקע. לא מנסים יותר להיות מסתוריים או לחדש דבר. האלבום הבא, "מה אתה הולך לעשות עם החיים שלך?", הכי פחות טוב שלהם, מרח עצמו בכינורות במחווה להארי נילסון וברט בכארך. תקליט יפה, אבל סכריני מדי ביחס לעצמם.
שני האחרונים, "Flowers" ו"סייבריה" הם שוב אלבומי גיטרות. אין בהם הפתעות, אבל "סייבריה" כל כך נטול מאמץ לרגש, עד שהוא פשוט עושה את זה. סרג'נט עדיין קורע עם הגיטרות ומקאלך שר באומץ על החיים בגיל 40. זה יכל להיות פתטי, אבל הכנות החשופה הזאת יוצרת את התחושה שהכל יכול להישבר כל רגע, גם אם יש נסיון לשדר איזו אופטימיות על פני השטח.
אולי לא הצלחתי להסביר באופן לוגי למה הבאנימן כל כך חשובים עבורי. מתמטית יש חשובים מהם, אבל לא רבים כאלה בחיים שלי. מעולם לא ראיתיהם בהופעה (חוץ מפעם בטלוויזיה החינוכית, והיה מהמם), והשבוע בזאפה, כמו שיכולתם לנחש, אני לא מתכוון לפספס את ההזדמנות. להתראות שם.
