שחורים 1 הומואים 0

בטקס האוסקר, הוליווד חגגה את חזרתה של הפוליטיקה לקולנוע. מאיה פנחסי, טרוטת עיניים, אומרת תודה לבן לאדן

מאיה פנחסי
06/03/2006

האפוקליפסה עדיין כאן. הטקס המוצלח ששודר אתמול הזכיר לנו שאמריקה נמצאת עדיין עמוק בתוך עבודת האבל שלה. החל מהמחווה לסרטי הפילם נואר האפלים ועד לקליפ המרגש (שלא הייתה לו כל "הצדקה עלילתית") לסרטים הפוליטיים של הוליווד, הטקס לווה בדוק של קדרות. הוליווד עושה עם עצמה חשבון נפש. היא החליטה להצדיע השנה לא רק למי שמתמודד עם חריגות חברתית אוניברסלית ("הר ברוקבק","טרנסאמריקה") אלא גם למי שמעז לחשוף את החוליים הפנימיים ("לילה טוב ובהצלחה", "סוריאנה", והזוכה המפתיע "קראש"). עיסוק בג'נדר ומתח בין גזעי ליוו את הטקס לכל אורכו. פתאום כולם הפכו להומואים: בקליפ הפתיחה הופרעו כריס רוק ובילי קריסטל בסצנת אוהבים באוהל (א-לה ברוקבק מאונטן) ובהמשך נראה ג'ון סטיוארט חולק את מיטתו עם ג'ורג' קלוני. זה נמשך בקליפ מחווה מצחיק למערבון הקלאסי, הכולל ג'סטות הומו ארוטיות של כוכבי המערבון, ובבדיחה מוצלחת נוספת של סטיוארט: "אין לי בעיה עם הומואים - תראו איך קראו לסרט האגרוף של השנה - סינדרלה מן!"

אבל דומה שהעיסוק בחריגות המינית היווה רק מטאפורה לעיסוק בבעיה האמיתית - הגזע. השנה הוליווד העיזה ללחוץ על הנקודה הכואבת יותר מאי פעם. ההפתעה הגדולה של הערב (אפשר היה לשמוע עד תל אביב את צעקות ה"או מיי גאד") היה פרס הסרט הטוב ביותר, שלמרות כל המהמרים ("הר ברוקבק") הלך ל"קראש" – סרט ביכורים נועז שביים פול האגיס. זהו אמנם עדיין במאי לבן שמספר את סיפורם של השחורים המקופחים (מתי סוף סוף ספייק לי יזכה לקבל פרס?) ועדיין, בחירה אמיצה.

הנאומים השנה היו בלתי פוליטיים בעליל. נדמה שהסרטים בעצמם עשו את כל העבודה. עם יבול כמו "סוריאנה" ו"לילה טוב ובהצלחה" מי בכלל צריך להזכיר את בוש ועיראק? הממשל הפך ל"קומיק ריליף" והוזכר רק בבדיחה הבלתי נמנעת על תקרית הירי של השנה. ("אנחנו מצטערים, ביורק לא יכלה להגיע, היא לבשה את שמלת האוסקר שלה ונורתה למוות על ידי דיק צ'ייני"...)

גם היהודים זכו לייצוג נכבד. החל מהמנחה החדש והמוצלח ג'ון סטיוארט ועד לאירוע המגה-יהודי: יצחק פרלמן, ישוב מכופף על כיסא, מנגן בכינורו את נעימת הנושא של "מינכן". סטיוארט לא התאפק ואמר "אחרי 'רשימת שינדלר' ו'מינכן', בשם היהודים אני חייב לומר, שכולי ציפייה למה שיבוא בהמשך - הטרילוגיה". אנחת רווחה נרשמה בקרב האגף היהודי לאחר הגדרת מוצאו של "גן עדן עכשיו" ב"רשות הפלסטינית" (ולא "פלסטין" כפי שחששו). רגיעה שנייה נרשמה באותו אגף כאשר התברר שאת אוסקר הסרט הזר לקח הסרט "צוצי" הדרום אפריקאי, ולא סרטם של בני הדודים מהגדה. אפרופו יהודים, ניחומינו לספילברג שזכה השנה בסכום עגול של אפס פרסים עבור "מינכן". אפילו בקטגוריות שוליות כמו סאונד ואפקטים הוא הפסיד. האיש לומד לאחרונה כשלון מהו. חבל. אנחנו בעדו. וכן, סטיבן, נעלבת בצדק.

בכלל, נראה כי הוליווד נהנתה השנה להצדיע למוסריות של עצמה. בקליפ מרגש (הקליפים כיכבו השנה ובהחלט עשו את עבודתם) נראו קטעים מהסרטים הפוליטיים ביותר של הוליווד: "מות הזמיר", "כל אנשי הנשיא", "נולד ב 4 ביולי", "איזי ריידר" ו"ענבי זעם". הם הזכירו כל עצב אמריקאי חשוף: אפליה גזעית, שחיתות ממשלתית, מלחמות כיבוש בלתי צודקות ופערים חברתיים. בכלל נדמה היה כאילו הוליווד נהנתה להציג את עצמה כסמן המצפוני של אמריקה, או כמו שאמר ג'ורג' קלוני, לאחר שהזכיר בנאום (שללא ספק הוכן מראש) את השחקן השחור הראשון שקיבל אוסקר ב-1939: "אני גאה להיות חלק מקהילה זו". טוב שסטיוארט השכיל לצנן את ההתלהבות, ואחרי הצפייה בקליפ הסרטים הפוליטיים העיר: "וכמובן שמאז כל הבעיות האלה נפתרו....".

עוד בוואלה!

5 הנקודות הכי טובות בארץ לפיקניק לא שגרתי

וואלה! רכב בשיתוף דאצ'יה

לוטו מת

ומה לגבי ההימורים? ובכן, כולם (למעט הבחירה ב"קראש") התבררו כמדויקים. הבחירות השנה היו צפויות להחריד: סימור הופמן כשחקן השנה, ריס וויתרספון כשחקנית, אנג לי (שוב בנאום היפי על אהבה אוניברסלית) כבמאי, רייצ'ל וייס כשחקנית משנה וג'ורג' קלוני כשחקן משנה (למה, למה אי אפשר היה לתת את זה לוויליאם הארט, הגנגסטר המהורהר ב"היסטוריה של אלימות"?). הספקטקלים הגדולים זכו רק בקטגוריות המשניות: "קינג קונג" גרף פרסים רק על סאונד ואפקטים מיוחדים. הוליווד אמרה השנה את דברה: ראוותנות ויזואלית - אאוט. מסר פוליטי - אין.

גם נוכחותן של הדאחקות הבלתי מוצלחות (שלא לומר מביכות) לא נפקד. ביניהן אפשר למנות את הופעתו הנוירוטית של בן סטילר בחליפת גומי ירוקה, צוות הצרפתים מהזוכה הדוקומנטרי "משפחת הקיסרים", עולים לבמה כשהם מחבקים דובוני פינגווינים ולורן באקול, מהשחקניות המפוארות של הפילם נואר, בנאום אלצהיימרי מגומגם. עוד מגמה מעניינת שהתגלתה השנה בטקס - אימתה של הוליווד מתעשיית הדי-וי-די המכרסמת בשוק בתי הקולנוע. כך זכינו לשמוע את ג'ייק ג'ילנהול ונשיא האקדמיה מפארים את כוחה של התמונה הנעה על המסך הגדול. האמת? צודקים.

לסיכום, למרות הבחירות הצפויות האוסקר הוכיח שוב השנה שהוא ההצגה הטובה ביותר בעיר, והזכיר לנו למה אנחנו כל כך אוהבים את הוליווד - היא פשוט מרכזת בתוכה את האנשים המבריקים, החריפים והמוכשרים ביותר בארה"ב. ציון לשבח צריך שוב לקבל בן לאדן - אין ספק שמאז הפקת המאה שלו אנחנו מרוויחים סרטים הרבה יותר טובים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully