פאנוס קרנזיס, "המבוך"

ב-1919 בעקבות מלחמת העולם הראשונה, נחתו כוחות צבא יווניים באסיה הקטנה העות'מאנית בכוונה להגן כביכול על האוכלוסייה היוונית המקומית מפני מעשי האיבה של הרוב הטורקי. מטרתו האמיתית של החיל המשולח, מכל מקום, היתה סיפוחם ליוון של אותם שטחים עות'מאניים שלחוף הים התיכון, אשר חי בהם מיעוט יווני ניכר. הכיבוש היווני נמשך עד קיץ 1922, שאז התהפכו מחזורי הגאות והשפל הצבאיים לטובת הטורקים. לאחר מתקפה נרחבת, שהפכה עד מהרה למנוסת-בהלה המונית, נאלץ הצבא היווני לסגת בערבוביה לרצועת החוף ולפנות את אסיה הקטנה.

בשלוות השחר היה צריך צלצול הפעמונים להישמע מוזר וחריג פי כמה. במקום זאת, הנקישות העמומות הקצובות של ענבליהם האדירים -- חבליהם נמשכו ביד רפה אך עקשנית -- ליוו את רגיעת הבוקר כפעימות לב קשיש. הצליל טייל מעל לגגות הרעפים וחצה את העיר הנטושה, היכן שקני תותחים מבותרים היו מוטלים בין שלדים של מיטות ברזל, שולחנות עץ אלון וארונות בגדים שבורים.

פ?ר?ץ רוח שילח ענן של אבק אדום לעבר חלון שהתנפנפו בו קרעים של וילונות קטיפה. האבק נכנס לטרקלין העצום ועמו חול מ?דבר, ניצות ורדים צמוקות ופיסות פריכות של נייר יבש, שהתווספו כולם לעזובה הבל תיאמן של החדר המלכותי לפנים.

ל?תפארת הנזכרת לעיל עוד נותרו די ראיות: ספות ארגמן מרוק?נות קרביים, פינתו המצויצת של שטיח קרוע, שולחן לוח-שחמט שמ?שטחו גורד בנבזות בסכין. מול אחד הקירות ניצבה כורסה קרועה לגזרים פה ושם, ורגלי הזהב המחוטבות שלה לא נראו עכשיו בשום מקום. על רצפת הפ?רק?ט, ליד ערמה של זבל אורגני ופרחים מיובשים, השתרע עורו של נמר שלג נטול ראש, זנב וכפות. בקצה האחר של החדר, מה שנראה כחרטום של סירה קטנה היה בעצם חזיתו של אמבט ענקי, שבתוכו ביטא מישהו את הבוז העמוק שלו במעשה מחפיר של הפרשת צואה.

שעטה פתאומית של רגליים זעירות על קרשי הרצפה ה?פרה את הדממה: חולדה ניווטה את דרכה בשיממון המענג של החדר האימפ?ריאלי, עוצרת לרגע מפעם לפעם ומרחרחת את האוויר המעופש. היא צלחה את קרני השמש המסמאות, עברה בחרך שבין דלתות הזכוכית ויצאה למרפסת, שבה התכבדה בנוף יוצא מן הכלל ביופיו -- או בכיעורו, בעיני כל מי שאינו חולדה: הגן שנפרש מולה היה ניזוק פחות אילו ביקר בו נחיל ארבה. רקיעות מדוקדקות רמסו ללא רחם את ערוגות הפרחים ועשבי הניחוח, ושיח לילך גבוה הותקף בהסתערות כאילו היה סוללת מגן. גזעו של עץ דובדבנים עמד במתקפותיו של גרזן רק כדי למות מפצעיו אחר כך; בעלים יבשים ונשורים הוא ניצב באמצע הגן כמו יד משוועת. כשיצאה השמש, להקה של עורבים שקיננה בין ענפיו עופפה במנוסה.

נהדפו ברוח והתגלגלו שיחי ירבוז שנעקרו משורשיהם ברחובות המאובקים. מע?בר לתעלה פתוחה מלאה בצואה יבשה השתרע מבוך של סמטאות צרות -- איש לא היה גם באותם בתים דלים שבדלים. בית העירייה שבכיכר הועלה באש זה מכבר וגגו שקע וקרס. העורבים חבטו בכנפיהם ברוגע לעבר פאתי העיר. במרחק-מה אחרי הבתים האחרונים, באמצע הדרך הכפרית, נחו פגריהם של תאואי מים, עדיין רתומים לעגלות המשא.

בהמות זקנות שמתו מתשישות, חלק מאורחה עמוסת שלל ללא הבחנה. באחורי העגלות, מכוסים בחול, היו רהיטים, שעון גדול דומם, מ?קול ויק?ט?רול?ה כבד. העורבים התעלמו מהם; במקום זאת הם נחתו בצווחות על הבהמות המתות, שבשרן כבר היה בשלבי ריקבון מתקדם: היציאה ההמונית הנואשת ודאי אירעה שבועות אחדים לפני כן.

השמש טיפסה עוד, ורוח חלפה באופני העגלות הנטושות. זוג עורבים נלחמו על פיסת בשר מרקיב. צלצול פעמוני הכנסייה פסק. ה?חל יום אביב יפהפה. ואט-אט מחק המדבר שמץ נוסף מן העיר מעל פני נופה הנצחי של א?נ?טוליה.

בריגדיר נ?סטור שפשף את עיניו והתיישב במיטת השדה שלו. עיניו היו עמומות וחסרות צבע כמו סימני מים בנייר, כאילו הרגלו הנצחי לשפשף אותן במפרקי אצבעותיו הקשים כבר מחק עם הזמן את ב?רקן. הוא פיהק ופתח את מנעול ארגז המטען הגדול במפתחות התלויים על צווארו. הארגז המשוריין היה מלא וגדוש בבגדים מגוהצים ומקופלים בקפידה, שכמה מהם עוד לא לבש בתקופת השירות הנוכחית: מדי שרד עם מדליות וסרטים; חליפת ערב צבאית שחורה עם דשי סאטן וכותפות זהב; מעיל רכיבה קצר עם שרוכים צבעוניים. הוא חיטט בארגז בבהילות. מתחת למגפי הלכה המבריקים עם דרבונות הכסף הוא מצא את הצרור ובו כל מה ששלחה לו אשתו מתחילת המלחמה: כרטיסי ברכה לחג המולד ולפסחא, גזירי עיתונים, גלויה של אתר מרחצאות ליד הים, ציור של ילד בעפרונות צבעוניים. הוא משך את הגומייה העבה שחבקה את המכתבים והניח להם ליפול על רצפת הפח הגלית.

היה חם וחשוך באחורי המשאית. בד א?ב?רזין עבה היה מתוח על הגג והדפנות, מונע מהאור להיכנס ומהחום לצאת. בריגדיר נסטור חש בחילה וגרונו ניחר, אבל הוא לא השתוקק למשקה, גם לא לאוויר צח. הוא קם ונאבק לשמור על שיווי משקלו בעוד המשאית הנוסעת מתנודדת מצד לצד. כשהוא דורך על התכתובת שהיתה יקרה לו כל כך בעבר, רכן אל תנור הפחמים, הרים בזוג מלקחיים את מכסה הקומקום הפולט אדים ונטל את מזרק הזכוכית התת-עורי. הוא שאב מבקבוקון קטן, הפשיל את שרוולו, הידק בחוזקה את הגומייה העבה מעל למרפק ולבסוף הזריק את המורפיום.

המשאית המשיכה בנסיעתה, עולה ויורדת במהמורות שבשביל העפר. פרצים של חול חם התפוצצו על הבר?זנט כמו ירי אקראי של האויב. צינור המפלט פלט נפצוצים, וריח הדלק חדר לנחיריו של בריגדיר נסטור והביא ליקיצה לא קרואה של חושיו. השמש הטילה את צלו של הרכב על המ?ל?חה; הוא דמה לחרפושית מזדחלת. סביב-סביב היו דיונות של חול-זהב רך, ובצד הדרך נחו עצמות מלבינות של ציפורים וגמלים. הבריגדיר חש את המורפיום בדמו, גלגל את עיניו ושמח כמו ילד. הסם מחק מיד את עייפותו, גם את צימאונו. המ?תלה חרק, וספל פח התגלגל על הרצפה. הרוח נשאה מרחוק את קולו של הכומר הצבאי.

"´...העניים והאביונים מבקשים מים וא?ין, לשונם בצמא נ?ש?ת?ה, אני אדונ?י אענ?ם, אלוהי ישראל לא אעזבם´."

לרגע שכח הבריגדיר את הא?ימה וחש כאילו הוא צף ונסחף בים רוג?ע, הים שהיה יעדם -- אם כי לא הסופי; יעדם הסופי היה המולדת. אבל אם יגיעו לחוף -- כל מקום לאורך החוף -- יהיה להם סיכוי טוב להיוושע. עיניו דמעו מאדי הדלק. רק עכשיו קלט את נפצוצי צינור המפלט החבוט, ומוחו השיכור פירש אותם פירוש מוטעה. יורים בהם? הוא תהה, אך בחרדה קלושה, כאילו מארב אינו בגדר איום אלא מטרד סתם. המשאית פנתה בעיקול בדרך, מעט אור נכנס בחרך שבאשנב תא הנהג, והאבק באחורי המשאית התנוצץ. בחוץ, מעל לחיילים הצועדים, חגו הנשרים, מקרקרים בקוצר רוח.

"´אפתח על שפיים נהרות, ובתוך בקעות מעיינות, אשים מ?דבר לאגם מים, וארץ צייה למוצ?אי מים´."

הבריגדה היתה בתנועה מעלות השחר. מה היתה השעה? בריגדיר נסטור ידע רק שיום: היה חם והם עוד במדבר. כמה זמן עבר מאז נכנסו למבוך הזה? אילו היה פיכח היה מסוגל לענות, אבל זיכרונו נבלע כעת בחולות הנודדים של המורפיום. מעל לאופק התאבכו עלעולי אבק. הקצין הזקן השתעל. עיניו הלכו וכבדו, והוא צנח שוב במיטת השדה.

"´א?תן במ?דבר ארז, שיטה, והדס ועץ ש?מן, אשים בערבה ברוש, תדהר ותאשור יחדיו´."

הקול המדקלם הלך ורחק, והבריגדיר שקע לאטו בשינה נטולת חלומות.

באוגוסט הסתיימה ההמתנה. באותו בוקר זרחה שמש אדומה מבשרת רעות והשיקה את היום הרה הגורל. מתחת לשמש התחיל להופיע מעט-מעט קו האופק, כמו קו של דיו סתרים, ומיד התגלתה שאר הערבה האנטולית, מישור אינסופי שהופר פה ושם בגבעות, בשיחי הדס ובחורבות עתיקות. אז זה התחיל. מטח הארטילריה, רועם כמו סערה שלא בע?תה, היה אות הפתיחה למתקפת האויב. התותחים כתשו את החפירות זמן רב כל כך עד שנדמה לחיילים שהתותחנים גמרו אומר לשט?ח את הגבעות ולהבקיע ערוצים ומערות חדשים בנוף הפר?היסטורי. הסוללות חדלו אש, ובתוך זמן קצר, מתוך מעטה העשן, הגיחו הר?גלים. היו בחזית עשר דיוויזיות, והחיילים, מתנשפים, באו בגלים מאחורי רוביהם המכודנים. הם חצו בריצה את המישור הצחיח, עלו בגבעות המבוצרות, ולא חוטי התיל הדוקרני, גם לא המקלעים, יכלו לעצור אותם. המתים נערמו בנקיקים שבמורדות הגבעות, אבל עוד אנשים הגיעו עד שבזה אחר זה הוכנעו המאחזים כולם.

בריגדיר נסטור היה במיטה כשהמתקפה התחילה. ערב קודם בילה בנשף ריקודים שנמשך עמוק אל תוך הלילה. זה היה מפגש חברתי מהנה. הוא נענה ברצון להזמנה שמסר לו נשיא המועדון החברתי המקומי, שכן השקט הממושך בחזית הביא למבוי סתום גם את הלך רוחו. ודאי, היו לו השקפות נחרצות על המצב והוא לא הסתירן מהממונים עליו: היעדר הפעילות הנוכחי אינו שלום מתמשך, אלא מגביר את הסיכויים לאסון גדול. אבל תסכולו, בדומה לקצינים ולחיילים רבים אחרים, כבר פינה את מקומו לאדישות פטליסטית. לפיכך בנשף הריקודים, כשנקלע למארב של קבוצה עליזה של גבירות משכילות וסוחרים מצליחים, סירב לדון בסטטוס-קוו ואמר רק כי קו החזית, לדעתו, הוא להב חד של סכין התקוע בצד גופו של האויב, ומי שמאמין כי ייתכן שלום בלי שלהב זה יישלף משם בזהירות רק משלה את עצמו. באותו ערב הקדיש את מרבית מרצו לבזיזת המזנון הבלתי נדלה, ורק לאחר חצות, כשתזמורת כלי הנשיפה ניגנה "Rosen aus dem Suden", הרשה לעצמו להיכנע להפצרותיה של יפהפייה צעירה וזוהרת וקיבל החלטה אמיצה יחסית לגבר בגילו, לרקוד בסגנון הווינאי המואץ. הוואלס עוד צילצל באוזניו עם שחר, כשהתחילה הפגזת האויב.

הכול נגמר בתוך יומיים. בנוף הצחיח נראו כעת גופות מרקיבות, מוצבים נטושים ועמודי טלגרף שכבליהם חתוכים. שארית חיל המשלוח התפרקה ליחידות פורעות חוק שהתעלמו מפקודות מפקדיהן ונסו על נפשן. המלחמה באסיה הקטנה הסתיימה בכישלון. במערבולת התבוסה שמרה היחידה המצומצמת של בריגדיר נסטור, פחות מאלף איש, על המשמעת בשורותיה וניסתה למצוא דרך לצאת מהמבוך ולהגיע לים. היה עליהם להימנע ממגע עם האויב. הם היו בדרך ימים רבים, שינו כיוון בכל פעם שחשדו במארב, אבל עד כה לא היה שום סימן לחוף. נוסף על כך התקשורת עם המפקדה הראשית נותקה, ורבים חשדו ששאר הכוחות כבר פינו את חצי האי.

בריגדיר נסטור, על כל פנים, סירב להניף דגל לבן.

הדבר הראשון שהבריגדיר עשה כשהתעורר היה להחביא את המזרק מתחת למיטת השדה שלו. היתה שעת אחר צהריים מאוחרת, והטור עצר. מבחוץ נשמעו חרחורי הסוסים ומדי פעם גם נקישה של פרסה מפורזלת על אבן. בריגדיר נסטור נשען לאחור ושילב את ידיו על בטנו. הוא היה שבע רצון, אף שידע היטב כי הוא חב את הרגשתו זו רק לנדיבותו של המורפיום -- הוא כבר למד לקבל את השפעתו בלי בושה. זמן-מה אחר כך התיישר וניסה לפתוח בכידון הרובה קופסת סיגרים חתומה. הוא עדיין נאבק בה כשקצין צעיר ממנו טיפס למשאית והצדיע ברישול. מדיו היו מכוסים בשכבה של אבק, בכובע המצחייה הייצוגי שחבש חסרה הציצה, ובגבו היתה תחובה מגבת שכיסתה את עורפו. בריגדיר נסטור נתן מבט חטוף בפקודו -- די היה לו בכך לציין את הסתייגותו מזקנו.

"זה אתה, פור?פיריוס -- לרגע חשבתי שזה דון קיחוטה."

הרב-סרן מחה את פניו בשרוולו. מבעד לאשנב תא-הנהג הפתוח נשב פנימה חול המדבר, התיישב על השמיכות, על המפות, על קנקן הקפה הע?ש?ן שעל התנור. בפנים נקיות נראה הרב-סרן צעיר הרבה יותר.

"הגיע הזמן?" שאל הבריגדיר.

מכשיר הטלגרף האלחוטי היה בפינה, ליד האופניים הישנים שהניעו את המ?גנ?טו שלו. בלי להשיב התיישב רב-סרן פורפיריוס במושב והתחיל לדווש בתחושת חובה מעיקה. הוא נראה כמי שהגיע למשמרת ארוכה אך נטולת סיבוכים -- שוער לילה או שומר. הגלגל האחורי, שני סנטימטרים מעל לרצפה, הסתחרר באוושוש. היתה במשימה מידה של חוסר תוחלת, שאותו השלימו היטב מבחר של כלים מאובקים, תנור הפחמים הקטן, השולחן עם המפות המצהיבות.

בשעה שלאחר מכן שלח בריגדיר נסטור שדרים וחיכה לתגובה, אבל הדבר היחיד ששמע באוזניות היה רעש אלקטרומגנטי. הוא ויתר במשיכת כתפיים. רב-סרן פורפיריוס מחה את מצחו והפסיק לדווש. הם נכשלו שוב. במשך כל השבוע האחרון ניסו ליצור קשר עם המפקדה הראשית, אבל התגובות היחידות שקיבלו היו שדר מהאויב, שקרא להם להיכנע או לצפות להשמדה מוחלטת, ותפילה לו?ורואר?ה הקדושה, שאותה הקיש אלחוטן על סיפונה של אוניית משא יוונית שהתקרבה לסוא?ץ. הבריגדיר נאנח ומזג שני ספלי קפה. הוא לגם ומיד עיווה את פניו.

"קפה לא ממותק היה יכול להיות העונש של סיזיפוס," הוא אמר.

באותו בוקר התעורר וגילה שפחית הסוכר נעלמה. בתחילה חשד ברץ האישי שלו, אבל על פי עדים אחדים הבחור בילה את הלילה במרפאה, התאושש מהכשת נחש. בריגדיר נסטור פרש את ידיו באוויר. רב-סרן פורפיריוס זקר את גבותיו. התעלומה גרמה לזקן צער מוגזם בעליל -- דומה היה שגורל הסוכר מטריד אותו יותר מגורל הבריגדה עצמה.

"התרופפות המשמעת. אם רק הייתי יודע מי גנב את זה."

הוא הציב את הספל על הרצפה ושב ונטל לידיו את קופסת הסיגרים. על מכסה הקופסה היתה תמונה של אפריקני חובש פ?ז ועשן יוצא מאוזניו. הבריגדיר ניסה שוב לשבור את החותם בכידון הרובה. הכידון החליק וחתך את אצבעו, הקופסה פגעה בצליל עמום ברצפת המתכת, והקצין הזקן התחיל למצוץ את אצבעו. לרגליו לטשה בו עיניים קריקטורת האפריקני. בריגדיר נסטור חש כאילו הוא מהלך על חבל דק. הרב-סרן הרים את הקופסה, שלף מכיסו סכין קופצת ודחק לאט את הלהב בחריץ החותם. כששמע לבסוף את המתכת נשברת, פלט הבריגדיר אנחת רווחה וקידם בברכה את ניחוח הטבק. שני הגברים עישנו זמן-מה.

"חסרים לי העיתונים," אמר הבריגדיר.

"ממילא אין בהם שום דבר לקרוא. כשהמצב השתנה לרעה הם התחילו להדפיס את הסיפורים הישנים בשינוי השמות והתאריכים."

בריגדיר נסטור הסכים כי הצנזורה הקפדנית משפיעה על איכות הידיעות. ובכל זאת כל עיתון שהוא עדיף על שום עיתון. הוא תחב את ידו מתחת למיטת השדה ומשך כרך עב כרס בכריכת עור. על שדרתו, באותיות דהות, היה כתוב "לקסיקון למיתוסים יווניים ורומיים". שורות אחדות בדפיו העבים והמקומטים הודגשו ביד להוטה. הוא סגר את הספר וטפח באצבעו על כריכת הבורגונדי.

"חומר קריאה מהנה ביותר. הכומר רותח על כך שאני יודע לצטט ממנו יותר מאשר מכתבי הקודש"

הרב-סרן העיף מבט בספר הכבד. מאחורי השולחן עמדו האופניים החלודים כמו שריד לזמנים אחרים, נטולי דאגות. חוויית ההנאה נראתה לקצין באותו רגע כמו זיכרון רחוק מאוד. הוא כיבה את הסיגר, טמן אותו בכיסו ופרש מפה על ברכיו. הוא הסיע את אצבעו על רשת הקואורדינטות ואז עצר ושפשף את עורפו.

"טוב," הוא הודיע. "הלכנו לאיבוד."
מפקדו קיבל את החדשות ללא הפתעה.
"תמיד יש אפשרות להתערבות אלוהית."
קריאת ציפור הגיעה מרחוק, נשמעה כמו קללה. רב-סרן פורפיריוס חש בחילה מהחום והסיר את כובעו.
"לא אהבתי את המבצע הזה מהיום הראשון," הוא אמר.
הבריגדיר עצם את עיניו.
"המשמעת נחוצה עכשיו יותר מתמיד, רב-סרן."

הרב-סרן השיט את עיניו מהקומקום שעל התנור אל המעטפות הפזורות על הרצפה ואל חגורת העור עם האקדח התופי הנתון בנרתיק, שהיתה תלויה על המוט הרוחבי של גג המשאית. בריגדיר נסטור התעטש.

"יש לי אלרגיה לאבק... כמובן, אני מבין את אכזבתך -- בנסיבות הנוכחיות." הוא נשם נשימה עמוקה ואזר את עתודות האופטימיות האחרונות שלו. "אבל הי?ה סמוך ובטוח שהסיפור הזה עוד לא נגמר. עכשיו אנחנו בשפל -- אבל..."

הרב-סרן שב לעיין במפה.

"שלא לדבר על אחינו הנוצרים פה, באנטוליה," המשיך הקצין הבכיר. "הם יזדקקו שוב לעזרתנו."

הבריגדיר תופף במגפו על הרצפה. המורפיום חשף בו כושר ביטוי נדיר -- הוא חש כאילו אינו יושב במיטתו אלא עומד על כ?ן שיש. הוא הביט סנטימטרים אחדים מעל לראשו של הרב-סרן, אל העבר.

"פעם היתה אימפריה, רב-סרן."
הקצין הצעיר קישת את גבותיו. "אימפריה?"
"האימפריה הביזנטית."
"לפני הרבה מאוד זמן, בריגדיר."
בריגדיר נסטור זקר את אצבעו.
"היסטוריה היא מה שקורה מאות בשנים -- לא מה שקרה אתמול."

הוא גמע מהקפה. השמש התחילה לשקוע והוא חיפש את מעילו העליון. מבעד לאשנב תא הנהג, בהבעה של ניצול מספינה טרופה, הוא צפה ב?ענן הנע במהירות. הוא הוציא מכיסו את הסיגר, הצית אותו והתענג על טעמו של העשן המבושם במנתה.

"הסיגר לא רע. אבל לקפה יש טעם כמו לחותנת שלי."

הוא הניח את הספל ופוקק את מפרקי אצבעותיו. הסם זיכה אותו ברווח קצר לא צפוי, והשפעתו כבר התחילה לפוג -- אילו רק היה יכול לשמר את ההרגשה הזאת עוד מעט... בריגדיר נסטור ניסה להיזכר בימים שבהם לא נזקק לשירותיה של הכימיה, אבל היה זה כאילו ניסה להיזכר כיצד הרגיש פעם, כשהיה ילד. פקודו יצק את שאריות שני הספלים בחזרה לסיר. "פקודות כלשהן?" הוא שאל.

נס המורפיום נגוז לאטו. בריגדיר נסטור התעטף במעילו וסימן לרב-סרן שי?לך. "לא. חופשי." כשרב-סרן פורפיריוס פנה לצאת, דיבר הזקן שוב. "רגע אחד." הוא נתן מבט רך בפקודו -- היה שמץ של דאגה כנה בדברים שאמר לאחר מכן.

"אל תשכח, פורפיריוס. בבוקר שאחרי התבוסה כיתת היורים עובדת שעות נוספות."

הקצין הזקן חיכה עד שקול הצעדים נמוג. לאחר מכן סגר היטב את יריעת הברזנט ומצא את המזרק המוחבא מתחת למיטת השדה. שריקה נשמעה מבחוץ, והפקודה לתחילת התנועה עברה לאורך הטור. לרגע ש?ק?ט אחז הבריגדיר נסטור במזרק מול האור וחייך כלפיו באי-אמון.

"עוד קצת," ביקש האב סימ?און בביישנות, אוחז בפנכתו בשתי ידיו. עינו השמאלית הביטה היישר בט?ב?ח, בעוד עינו האחרת כוונה מעט ימינה ומעל לראשו של האיש.

העין הזאת היתה עשויה מזכוכית -- את העין שנתן לו האל איבד האב סימאון במטח של אש ארטילרית בשנה הראשונה למלחמה, כאשר חרף אזהרותיהם החוזרות ונשנות של החיילים הוא רץ לומר תפילת אשכבה לאיש חיל הפרשים ששכב בשדה. רסיס ש?רפ?נ?ל פגע בקרקע לידם, פילח את בטן סוסו של ההרוג ופגע בפניו של הכומר. ימים אחדים, נבוך משהו, ענד האב סימאון רטיית עין, עד שהבריגדה שיחררה את העיר הבאה. שם קנה הכומר ללא דיחוי את עיניו של תן מפוחלץ מעושה פוחלצים מקומי.

האב סימאון הושיט את הפנכה.
"יומם של מיכאל וגבריאל הקדושים מתקרב, חבר."
הטבח הביט בו.
"הקדושים המגינים על החיילים," הסביר הכומר. "אני אזרוק איזו מילה טובה בשבילך."

הוא היה בן יותר מחמישים, אבל עורו עמד בהצלחה במתקפות הגיל. למרות הפציעה בעין וז?קן הכמורה פניו עוד היו יפות ומלאות חיות. שנים רבות היה רועה הרוחני של עדת מאמינים קטנה בכפר שהיו בו רק הזדמנויות מעטות לחטוא. ואמנם, השעמום היה סיבה אחת לכך שהתנדב לשירות חרף גילו -- הסיבה האחרת היתה תחושתו שלא קיים במלואן את דרישות שליחותו. כשהיה כומר צעיר השתעשע ברעיון להצטרף למיסיון האורתודוקסי באפריקה, אבל אז נתקל ברומן מאויר ובו איור של מגלה ארצות בתוך יורה רותחת וילידים רוקדים סביבו. בבת אחת נאטמה אוזנו לקריאה האלוהית, החלטה שהותירה אותו עם תחושת אשמה מתמדת.

הטבח נשף בקוצר רוח. "אפילו לא טיפה, אבי," הוא אמר והניס את הזבובים במצקת. "המכונאי צריך אותו למשאיות."
הכומר נשא את עיניו לשמים.
"ס?לח לו, אדוני. הוא בוגד בנשמות חבריו לנשק בעבור חופן בוכנות."

הוא סירב ללכת. ע?ק?ב נחת בערמת האשפה הסמוכה והתקרב בזהירות לחומר המרקיב, פוקח עין על האיש עם המצקת. ציפורים אחרות, גדולות וקטנות, צללו מהשמים אל שאריות הנזיד של אחר הצהריים, תחילה במהוסס ואחר כך באומץ רב יותר. האב סימאון מנה את החודשים שעברו מאז ירד גשם: החול תחת רגליו היה קשה ויבש. לפתע ניסה לשוות בנפשו את חייהם של הפרושים הנוצרים הקדומים, ואותה תחושה ישנה של פחיתות ערך השתלטה עליו. בעודו נאבק בה לקח הטבח מברשת ברזל והתחיל בניקיון התנור. האב סימאון העביר את משקלו מרגל לרגל.

"מה עם השמן, חבר?" הוא שאל שוב.
הטבח המשיך במלאכתו.
"מנוגד לפקודות."
"כשנגיע הביתה, אני בעצמי אבקש מהבישוף שיגמול לך בעין יפה על אדיקותך."
הטבח פתח את דלת התנור ותחב את ראשו פנימה.
"אפילו הקדושים המגינים שלך לא יודעים אם באמת נגיע."
האב סימאון לא סתר את דבריו. עיניו נחו על גבו של הטבח והוא קימט את מצחו: מכנסיו של האיש היו קרועים בתפר. הכומר ליחשש במורת רוח.
"מה עכשיו, אבי?" שאל הטבח.
"יותר רחב ממצרי הד?רד?נלים."
הטבח, בלי להוציא את ראשו מהתנור, מישש את אחורי מכנסיו, רטן באדישות ושב למלאכתו. האב סימאון ניגש לצדו האחר של התנור כדי להימנע מהמחזה.
"חמישה," הוא מילמל לבסוף.
הטבח הוציא את ראשו מהתנור וחייך.
"עשרה."
"שבעה, חוטא."

הטבח הסכים. הוא מחה את ידיו בסינר, הרים את הסיר ה