מהמוצדקות?

זה התחיל, אם כך. הריאליטי הארבע שנתי על עתידנו (שבעצם מגיע לעיתים תכופות יותר) ירה את יריית הפתיחה שלו אמש, עם פתיחת תשדירי התעמולה לבחירות הקרבות עלינו לטובה. בשל היכרות טלוויזיונית מוקדמת עם המועמדים (מתוכניות טלוויזיה כמו "התנתקות 2005", "המאבק בשחיתות: הדור הבא" ולאחרונה "מי יפרק את מרכז הליכוד"), קפצנו הישר לשלב הראש בראש, ההכפשות והחיכוכים.

למרבה השמחה, שלוש המפלגות הגדולות הציגו ליינים שונים לחלוטין מבחינת סדר יום פוליטי ואסתטיקה של תשדירי תעמולה, ללמדכם – הציניקנים שמגרבצים בבית וחושבים שמאוד מצחיק מה שקורה פה – שלא הכול מבוסס אינטרסים, רדיפת בצע ותאוות שררה. הו לא. הטיפוסים האלה – אולמרט, ביבי ופרץ – אולי מנסים למכור לכם מכונית משומשת, אבל לפחות הם עצמם מאמינים למה שהם אומרים. ביקום כה מפוכח וחסר חמלה, גם זו נחמה.

קדימה, מפלגתם של ההמונים השקטים, הדוממים וחסרי האמירה, ניכסה לעצמה את ההיסטוריה הציונית באשר היא, ומתחה קו ישיר בין הרצל לשרון ואולמרט. "גוזמה לשמה" בוודאי תגידו, אבל הבני זונות שהגו את הקמפיין ידעו מה הם עושים; דקות שלמות של מלל ריק, רעש רקע בעוצמה מלאה, "ישראל חזקה", "ביטחון" ו"שלום" – מילים ומליצות שאין מאחוריהן כבר כלום מרוב שחיקה בפנתאון הקלישאות הכל-ישראליות – יהפכו אתכם לחברים בכנסיית הכבשים של אריק, שיהיה בריא. הצבעים חזקים, המסרים אופטימיים וכל-ישראליים, אולמרט נינוח ומחויך. לא תקנו? בטח תקנו, וגם תשאירו טיפ לשומר הרוסי בכניסה.

ביקום של קדימה אין עוד מלבדו. אריק שרון בנה את המדינה – והוא מופיע, כמעט באורח פורסט גאמפי – בכל אבן דרך בתולדותיה. הנה הוא בששת הימים, הנה הוא צולח את התעלה, והנה סבא אריק, בנחישות וברגישות, מקים מפלגת על חדשה. ה-מפלגה. בתולדות עמישראל, אליבא גרסת פרסומאי קדימה, שרון הוא אב האומה, ולך תוכיח אחרת. הרי אף אחד לא זוכר שבוע אחורה, שלא לדבר על עשרים שנה. לבנון, בגין, עמרי – כלא היו; ההתנתקות – הצלחה גדולה, ואל תאמינו למה שאומר לכם מבקר המדינה; וקדימה – ממש כמו אריק, היא הדבר האמיתי ואין עוד מלבדה. אולי חוץ מביבי.

תשדירי הליכוד היו כפצצה של טון בלב אוכלוסייה אזרחית; ממוקדי מטרה ולא בוחלים באמצעים. הסרטונים הבעירו את המסך. דם, אש, תמרות עשן והמוני חמאסניקים צועדים הסתירו מסרים תוקפניים וקריינות היסטרית. "גבולות קבע? לא! גבולות טרור!!!1" קבע הקריין. אולמרט יחלק את ירושלים, אולמרט יפיל את הכלכלה לקרשים, הזוועה, הפחד, האימה. בכנות, זה יצא קצת פרימיטיבי. מניפולציות היסטריות עובדות לא רע כשמצניעים קצת את הפאניקה, אבל שידור רפיטטיבי של מצעדי החמאס תוך זריעת פאניקה מציר רשע ערבי ואמורפי, שראשיתו באיראן ואחריתו בשואת מדינת ישראל,ממש כאן מעבר לפינה, זה קצת וולגרי. אפילו בשביל הליכוד. אפילו בשביל ביבי. מפלגות הימין האחרות, ובראשן האיחוד הלאומי – וסחטיקה על הברקות – דפקו תשדירים מעולים, שגם טרחו והציגו מצע של ממש. אבל רגע, חייבים לקטול את העבודה, למען הסדר הטוב.

עושה רושם שמפלגת העבודה לקחה את עצמה ברצינות תהומית בדרך לקלפי, וחבל (או לחילופין, בדיחה טובה, תלוי איך מסתכלים על זה). קצת מודעות עצמית היתה יכולה לנער את התשדירים המשמימים שלה, ולמנוע מפגני מבוכה כמו ג'ינגל הבחירות הלא מובן, שככל הנראה הסתיים במילים "אור ואהבה", או שורת הראשים המדברים מקרב בחירי המפלגה, ששטחו את משנתם באורח הכי לא טלוויזיוני והכי לא כריזמטי שבנמצא. למרבה המזל, מישהו שם התעשת לקראת הסוף ותקע את עמי איילון, שיקשקש כמה סיסמאות נבובות ("לא ננהל משא ומתן עם ארגוני טרור"? וואו, זה ממש מקורי, כאילו לא שמענו את זה כרגע מביבי) כדי שירדים אותנו סופית.

נ.ב.
מחר, ספיישל המפלגות הקטנות: האיחוד הלאומי מבריקה, מרצ מעיקה, ש"ס במצוקה, ושינוי...ובכן, עדיף היה פשוט לפסול את המפלגה הזו ולגמור עם זה. אבל בהם נטפל מחר.