מתחת לקו האדום

ב"העולם החדש", מאיה פנחסי ראתה איך אחד הבמאים הייחודיים מסתבך ונופל עם פרשנות מיותרת לסיפור פוקהונטס

מאיה פנחסי
08/03/2006

גלי ים מלחשים באיטיות. שיערה של נערה מתנופף לאחור. קאט. מצלמה מרחפת בתוך הג'ונגל. אינדיאני זקן רוקד בתנועות מטורפות מול תוכי. פיוטיות לירית. כך בדרך כלל הגדירו המבקרים את סגנונו הקולנועי הייחודי של טרנס מאליק. חבל רק שבסרטו החדש "העולם החדש" נדמה כי הפיוטיות הזו נותרת חלולה.
אחרי הסרט האחרון שלו, "הקו האדום" (1998), נעלם מאליק לשמונה שנים והחזיר אליו את הילת המסתורין שאפפה אותו מאז סרטו הראשון והמוערך "שבילי הזעם" (1973). בסטייל הקובריקי, הוא גם נמנע מלהצטלם, להתראיין או להראות באיזשהו אופן את פניו בפומבי.

מאליק, שהתחיל את דרכו כדוקטורנט לפילוסופיה, תמיד הצליח לייצר דימויים חזותיים מרהיבים ביופיים. סרטו השני "ימים ברקיע" (1978) היה מופת של רישום באור וצל, צילום (של נסטור אלמנדרוס) שנעשה כולו בתאורה טבעית והפך את הסרט לאמנות כמעט מופשטת. גם ב"קו האדום" (1998), סרטו האחרון עד עתה, הוא המשיך ליצור בשפה הייחודית לו.

הפעם משהו לא עובד. אולי זה היעדר הסיפור, אולי הייצוג הפשטני של השבט האינדיאני מול הכובשים הבריטים ואולי זו השחקנית הראשית (קוריאנקה קילצ'ר), בת ה-14 שנראית מדהים... עד שהיא פותחת את הפה - אז היא נשמעת כמו נערה ממוצעת מאל-איי בדרך לסייל בקניון הקרוב.

"העולם החדש" מספר את סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של קפטן סמית, קצין בריטי, מראשוני המתיישבים בוירג'יניה, ופוקהונטס, בתו של צ'יף אינדיאני. פוקהונטס, ז'אן דארק של הדרום האמריקאי, אם תרצו, "חוצה את הקווים" ומצילה את הקפטן פעם אחר פעם מבני עמה. הסיפור, המבוסס על מקרה אמיתי (אלא שבמקרה האמיתי, קפטן סמית היה כרסתן דליל שיער ופוקהונטס כלל לא התאהבה בו אלא התחתנה איתו משיקולי הישרדות) כבר סופר פעמיים בהוליווד: בסרט "קפטן סמית ופוקהונטס" מ-1953 ובהפקה הדיסנית המוכרת "פוקהונטס" (1996).

ב"עולם החדש" מאליק שוב מרשה לעצמו להתעלם מכל הנוסחאות ההוליוודיות המוכרות: הוא כמעט מוותר על סיפור העלילה, לא משתמש באפקטים חזותיים ממוחשבים (נראה את פיטר ג'קסון מתאפק ככה) וחוץ מקולין פארל, לא משתמש בכוכבים.

אבל הסרט סובל משתי בעיות עיקריות: האחת, העדר הסיפור. זה בסדר גמור לסמם את הצופה בדימויים מרהיבים במקום לספק לו סיפור מעניין, אבל זה פשוט משעמם. הבעיה השנייה: במאי שניגש לעסוק בחיסול האינדיאנים – אחד הפצעים הפתוחים הכואבים ביותר בהיסטוריה האמריקאית – ראוי לו שיציג, בתחילת המאה ה-21, פרשנות מורכבת, דיאלקטית, עשירה יותר ממה שהציג כל מערבון ממוצע בשנות ה-40.

כנראה מבלי להרגיש, מאליק משחזר את הייצוג הסטריאוטיפי המוכר של הילידים - הם חושניים מאוד, אבל קצת מפגרים, חמים וידידותיים, אבל אלימים ופרימיטיביים ובעיקר מדברים ביניהם בצלילי ג'יבריש צורמים וצובעים את עצמם בצבעים מטופשים. הלבנים, לעומתם, נשארים בתפקידם המסורתי- הם מביאים למקומיים את הקדמה. קפטן סמית' חושף את הילידים לפלאי הטכנולוגיה החדישה של המאה ה-17 (אם לא ראית אינדיאני מגלה מראה לראשונה, לא ראית שמחה מימיך), מלמד את פוקהונטס לדבר אנגלית (בסצנה הבאה היא כבר מדברת אנגלית שוטפת, במבטא של החוף המערבי), ומגלה לה את חדוות המין. מאותו רגע היא לא מסוגלת לשכוח אותו או בקיצור - הוא הדבר הכי טוב שקרה לה על האי. עם הביקורת, ראוי ובכל זאת לציין שתי נקודות אור בסרט: משחקו המצוין של קולין פארל שמצליח לבנות לדמותו עומק רגשי, והמוזיקה הנפלאה של ג'יימס הורנר.

קצת עצוב לגלות שמאליק, אחד הבמאים המקוריים שפועלים כיום, ומי שהיה בעל השפעה עצומה על הקולנוע ההוליוודי של שנות השבעים, לא מצליח הפעם להפעיל את הקסם. לא נורא, עניין של עשור, עשור וחצי, והוא חוזר עם סרט חדש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully