דומם צומח 8

בגן גלסברג, ברחוב רמות ים, למרגלות חוף זבולון בהרצליה, נמצא מאז שנת 94' מלאך הים. הפסל נוצר בעקבות יוזמה ותרומה של אספן האמנות גבי דברה תושב העיר, אך כמו רוב המלאכים, גם אותו קל לפספס. קשה להבחין בו, שכן הוא מוצב באופן שנראה אקראי. הוא נמצא על טיילת מוזנחת של חופי רחצה עוקבים. למרגלותיו מדרכה, גינה וספסלים שמהווים להיט לפנסיונרים בשעות הבוקר, ושביל המוליך לים.

קשה גם להבחין שהוא מלאך: הפסל בגובה אדם בערך, מורכב מחצי כדור שוכב, הנראה ככיפה או כשד, ממנו יוצאים שני מוטות עם שרשרת ברזל גדולה. מחוברים אליו חלקים שנראו כאילו הוצאו מתוך אוניות, אחד מהעמודים מסתיים באנקול ענק, אנכי, המזכיר סימן שאלה. הפסל עשוי ברזל וחלוד מאוד.

דורצ'ין הוא חבר קיבוץ כפר החורש, אחד הפסלים הידועים והמוערכים בישראל, מאחוריו תערוכות יחיד וקבוצתיות רבות, זוכה פרסים שייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. הוא יוצר את עבודותיו בברזל ובפלדה, עם לוחות וחלקי ברזל שהוא מוצא בתעשייה הכבדה, וחיבור האלמנטים הללו מקנה להם משמעויות חדשות, שונות מהמשמעויות המקוריות, למרות שצורתם הבסיסית נשמרת לעיתים קרובות. בפסל "מלאך הים", מנסה דורצ'ין, תוך ריתוך חלקים שלקוחים מספינות ואוניות, לחבר בין מוטיב המלאך האוורירי, לבין חומר מלא נפח ומסיבי. הפסל אמור להתגלות תוך טיול בטיילת, אבל נשאלת השאלה אם הוא מוסווה בכוונה, אגבי בהצבתו, או שזוהי תוצאותיה של חוסר חשיבה מספקת על ההצבה. אפילו הרצליינים ותיקים, שוכני החוף הקבועים, לא יודעים על קיומו.

נושא המלאך העסיק את דורצ'ין מאוד בעשור הקודם, המלאכים המרחפים בעולמו לא שייכים לדת, אלא לקביעה שאדם, חרק ומלאך, הם יצורים שווים בעולם. מראש ההיררכיה של האנושות, המלאכים מושווים לעיתים לחרק שבתחתיתה. המלאכים האדישים של דורצ'ין הם מרובי איברים, או חסרי איברים אחרים, כבדים וחלודים, דומים לגלמים יותר מאשר למלאכים. הם לא קלילים ולא הירואיים.

הפיסול הברזלי שלו, הוא לירי ומופנם, כזה שלא צועק בקול את מסריו. כמו דורצ'ין עצמו, שנודע בשתקנותו, הוא מעדיף להחריש. אולי חוץ מהעובדה שהמלאכים שפיסל נעשו בהשפעת הסיפור של גבריאל גרסיה מרקס "איש זקן עם כנפיים ענקיות", על מלאך שנפל משמיים. בסיפור לאדון המכונף אין יופי והדר, אלא רק עליבות מעוררת דחייה: בכנפיו המרוטות למחצה מקננים טפילים, ראשו מקריח, ובפיו רק שיניים מעטות. הוא רובץ בתוך קליפות ושיירי אוכל, והסביבה מתעללת קשות ביצור החריג ומציגה אותו לראווה. יתכן שהופעתו של האדון המכונף ש"נפל מהשמיים" רומזת למלאך לוציפר, שגורש מהשמיים כעונש על חטא הגאווה. הוא נשאר חידה גם בסוף, כאשר הוא נהפך ל"נקודה דמיונית באופק הים". לפי דורצ'ין, המלאך, שהוא דימוי כה מבטיח ופסטורלי, דמות שאמורה לנחם את האדם ולהושיע אותו מהצרות, אינו קיים ובוודאי אינו עומד להושיע אף אחד. חוסר הקיום שלו מומחש בפסל בכך שאינו בולט, הוא לא מזכיר בצורתו מלאך, אולי מעין כתם רורשאך תלת מימדי, שקורא לצופה להשליך עליו משמעויות.

המלאך כולל בתוכו גם את המוזה, את כוח היצירה וההשראה הקשור אצל הגבר בעיקרון הנשי. אצל דורצ'ין גם המוזות שותקות. הן מחכות לעין הצופה שתגלה אותן ותהפוך אותן למשהו חי. ההתייחסות לנושא המלאך מתבטאת בחיפוש, באי הנראות, או באנקול הימי, הדומה לסימן שאלה, שמהדהד את השאלות שעולות בצופה האקראי לנוכח הפסל: למה הפסל מוצב דווקא שם, באופן הזה? למה הוא בנוי כך? איזה מין מלאך מתגלה כאן?