גן עדן עכשיו

את "סוריאנה" אי אפשר להגדיר כמותחן, כסרט מרגלים או כדרמה. למעשה, אי אפשר להגדיר אותו. סרטו של סטיבן גייגן דומה יותר לכתבת תחקיר סבוכה ב-"60 דקות" מאשר לסיפור קולנועי. ב"סוריאנה" אין שחקנים מובילים. ג'ורג' קלוני, שזכה באוסקר על תפקידו כשחקן משנה, הוא ראשון בשורה ארוכה של שחקני משנה. כי ב"סוריאנה" - כל השחקנים משניים בעלילה. באופן מאוד דומה לתמה המלווה את הסרט – אנחנו אנשים קטנים בעולם שבו הפונדמנטליזם, הכסף והפוליטיקה גדולים בהרבה מאיתנו. ומהכל.

האם העולם באמת מנוהל כמו ב"סוריאנה"? מדכדך למדי לחשוב כך. אבל כנראה שכך צריך לחשוב, ואת זה צריך לחקור, וסרטו של גייגן גורם לנו לא רק לחשוב, אלא לרדוף אחריו בעוד הוא מתקדם בעלילה בצעדים תזזיתיים, בפסיעות ענק, זורק אותנו כסוכן מתחיל אומלל ב-CIA מארץ לארץ, ממזימה א' לפרשייה ב', בלי לעצור בדיוטי פרי ולשתות קפה.

קשה להתחיל ולתאר את עלילת "סוריאנה", על קרוב ל-25 דמויותיו ואין-ספור הלוקיישנים שבו. קלוני הוא סוכן CIA מזדקן, שעומד לשלוח את בנו לקולג' ורוצה לעזוב את השטח לטובת עבודה משרדית; בנט הולידיי (ג'פרי רייט) הוא עורך דין ממולח האמון על סגירת מיזוג מסובך בין שתי חברות נפט ענקיות, המעורבות במדינות במפרץ הפרסי ובקזחסטן; במדינה פלמונית במפרץ ישנו מאבק ירושה בין שני בניו של אמיר, האחד רפורמטור והשני ישאיר את הכאוס שהאמריקאים כל כך אוהבים ומרוויחים ממנו; אל אחד מהם מתחבר יועץ אנרגיה (מט דיימון), לאחר שהוא ואשתו (אמנדה פיט) עוברים טרגדיה אישית; ג'ימי פופ (כריס קופר) הוא אחד הבעלים של אחת מחברות הנפט המתמזגות, שהפסקת הפעילות שלהן באותה מדינה במפרץ יגרמו לעובדים נטולי זכויות מפקיסטן לאבד את משרתם, ולהביא אחד מהם (מזהר מוניר) לחיבוק החם והקטלני של הקיצוניות האיסלאמית. בין לבין, ישנם עוד בעלי הון, פקידי ממשל, בכירי CIA, שליטים נהנתנים ועולם שלישי מדוכא. כל פיסות העלילה קשורות, כמובן, אחת לשניה, אבל אל תצפו לחוויית סיפור קליידוסקופי כמו ב"תמונות קצרות" או "ספרות זולה", מדובר ב'נסיעה' שונה לחלוטין – בעיקר מבלבלת וטורדת.

הרבה נאמר כבר על הפוליטיקה של ג'ורג' קלוני. ב"סוריאנה" הוא משמש כמפיק, יחד עם סטיבן סודרברג, שביים לפי תסריטו של גייגן את "טראפיק", סרט עם אלמנטים דומים מאוד של עלילה מפוצלת ורבת דמויות, קודרת וצינית. כך שיוצא ששני הסרטים הביקורתיים ביותר מבחינה פוליטית, שיצאו את אולפני הוליווד בשנה החולפת, נעשו בדחיפתו של קלוני - בראשון ("לילה טוב ובהצלחה") הוא במאי, מפיק, תסריטאי ושחקן משנה, וב"סוריאנה" הוא מפיק ושחקן המשנה המוביל. מוביל לאו דווקא מבחינת נפח, אך דמותו של קלוני– זו של סוכן ה-CIA הנבגד בוב בארנס, הייתה המפתח לכתיבת התסריט הפתלתול של גייגן, בהיותה מבוססת (לא במדויק) על דמותו של רוברט באייר, סוכן שכתב את זכרונותיו בספר See No Evil. קל להבין את החיבור בין סודרברג, גייגן וקלוני. הנפט של "סוריאנה" זהה לסמים של "טראפיק", בהיותו האופיום המעוור והמשחית של חלקים נרחבים בפוליטיקה ובכלכלה האמריקאית.

בניגוד לג'ורג' בוש, הרואה את העולם דרך עיני ילד ומתאר זאת בפשטות של 'מלחמת טובים ורעים', סטיבן גייגן טוען אחרת. בעולם אף פעם לא הייתה את החלוקה הזו, על אחת כמה וכמה לא אחרי אירועי ה-9.11. אף אחד הוא אינו הרע המושלם, לכל דבר יש סיבה ותוצאה ואנו משפיעים אחד על חייו של השני הרבה יותר מכפי שנדמה לנו. הרעים האמיתיים הם אלה הרוצים לשמר את הכאוס, לטובת הרווח האישי שלהם. ב"סוריאנה" יש גם לכל דמות ודמות "אחורי קלעים", כשגייגן מציג מה מחכה להם בבית כשהם חוזרים מעבודתם כסוכן חשאי/ עורך דין/ יועץ אנרגיה, אלמנט המוסיף את הלחלוחית הנדרשת לדמויותיהם הטכנוקרטיות.

גם בהציגו תסריט לא שגרתי ואמירות פוליטיות מסובכות ונוקבות, "סוריאנה" לא מאבד מהיותו קולנוע עשוי היטב. אחראי לזה במידה רבה רוברט אלסוויט, הצלם הגאון שעבד בין השאר על כל סרטיו של פול תומס אנדרסון (אך צילם גם את הפלופ הגדול של העשור – ג'יגלי). אלסוויט היה אחראי גם לאווירה הקודרת והמינימליסטית של "לילה טוב ובהצלחה". כאן הוא מעין נווט, במסע המסובך של גייגן - בוירטואוזיות ומיומנות הוא נע מלוקיישן ללוקיישן, במקום אחד המצלמה תזזיתית, כמו ניצבת על כתף של צלם חדשות מפוחד, במקומות אחרים היא מפוקסת וישרה, לעיתים היא נותנת את הפוקוס דווקא לאנשים שברקע, כשמי שמדבר מטושטש - כאומרת: חפשו מאחורי המילים ואל תלכו שולל אחרי המובן מאליו.

"סוריאנה" מתקשה לכסות את ההשקעה בו, כרגע הוא מתקרב לאיזון פחות או יותר (הוא קרוב לכיסוי עלות ההפקה אך זאת לפני עלויות השיווק וההפצה). הוא לא קל לעיכול, לא לאמריקאים ולא לקהל העולמי. הוא לא בהכרח סרט ל"שמאלנים", אבל סביר להניח שעיקר הצופים בו בארה"ב הם אותם אלה שקוראים את מאמרי המערכת של ה"ניו יורק טיימס". הוא סרט בן שעתיים, אך תצאו ממנו בתחושה שישבתם לפחות שלוש שעות באולם. ואין בכך בכדי לפגום בהנאה, אלא רק לסמל את העומס שבו. בלי שיקולים של קולנוע או DVD, "סוריאנה" הוא סרט שפשוט חשוב לראות – יותר מקולנוע טוב, הוא חומר למחשבה.