סינגולדה: סיון שביט מארחת את אביתר בנאי

אפשר להגיד הרבה דברים על סאבלימינל, ומעט מהם יהיו חדשים. מה לא נאמר עוד על אדון שוקו של ההיפ הופ הישראלי, שהספיק לצלוח בשנים לא רבות את הדרך הארוכה מבית הספר הישן אל המרכז של הקונצנזוס? אמרו שהוא פאשיסט, ריאקציונר, משווק מסרים חשוכים במעטפת מוזיקלית דלת מבע, מכר את נשמתו לשטן (ע"ע קרלו המזניב) והפך את עצמו למוצר צריכה, אבל גם שהוא קולו של ימין מתון ושפוי, שהוא מביא את ההיפ הופ למרכז הבמה, שהוא סוחב סצינה שלמה על גבו הכלכלי ובעצם, אין כל רע בקצת מיינסטרים מסחרי משויף ועשוי היטב.

הכל נכון, והכל כבר קצת מאוס, במיוחד לאור העובדה שסאב מתאמץ, מטרק לטרק, לתת לנו פחות ופחות חומרים לדוש בהם. "קלאסית ופרסי", מוצר צריכה הכי מסורתי ומתבקש מבית היוצר של קואופרטיב תאקט, מתהדר לכאורה בשיתוף פעולה עם שמות שאמורים להיות חשובים במפה העולמית, אבל הנוכחות שלהם כאן מספקת - כתמיד אצל סאבלימינל - את הרוח הגבית לאותו פלואו ישן ומוכר של מיסטר שמעוני, על אותם ביטים מאוסים ובאותם מבני היפ-הופ נדושים שתאקט מעתיקה בהצלחה מרובה כל כך. בהיעדרו של יואב "הצל" אליאסי, אפילו אותה לאומנות ידועה לשמצה דופקת נפקדות, והסינגל שנשאר הוא אחד הפחות מעניינים אפילו בסטנדרטים הסאבלימינליים (כלומר, צפו לשמוע אותו בראש המצעד תוך שבועיים שלושה).

מה שמשגע אותי בהרכבים כמו דבק הוא התמרון האבסורדי כמעט בין תחושת עליונות מוסרית לא פרופורציונלית על החברה הסובבת אותם, כפי שבאה לידי ביטוי בטקסטים המוכיחים, לבין עשייה מוזיקלית בנאלית, שטאנצית ואפילו חנפנית. בשנה שעברה הם השחילו סינגל מאלבום הבכורה שלהם לפלייליסט, אם כי קשה לומר שהותיר חותם עמוק. יש מצב ש"בשם הדמוקרטיה" יעשה עבודה טובה יותר בתחום, שכן מדובר בשיר מחאה כמו שהרדיו אוהב לשמוע: לא נוקב מדי, לא מתחייב מדי, לא מכוון אצבע למטרה ספציפית. אה, ואם אפשר חלש עם הדיסטורשנים שם מאחורה.

אז סגרנו שתרבות הצריכה היא חרא? וואלה, חתיכת הפתעה. עכשיו השאלה היחידה היא איך הרכב שבז לה מעומק ליבו מסוגל להמציא, פעם אחר פעם, שירים שיוצאים נגדה מחד, ומתחנפים למכנה המשותף עליו היא מושתתת מאידך. הפטנט הזה של שירי מחאה בקצב הרינגטון רשום, כמובן, על שמו של עברי לידר, אבל הוא לפחות עושה מזה כסף טוב. מה מרוויחים מזה הרכבים כמו דבק רק אלוהים יודע.

ומכאן לכמה רגעים של נחת בחסות האנשים היפים של הרוק הכנעני. סיון שביט מפציעה עם סינגל שני מתוך אלבום מתקרב, ונדמה שהפעם היא יותר מחודדת ונוגעת מאשר בסיבוב הראשון; היא ובעלה/מפיקה, אמיר צורף, כבר התמחו בסאונד הנוגה הנימוח הזה שעוטף את הקול הדקיק שלה, וכשהם מביאים את חבר המשפחה אביתר בנאי להצטרף לדואט, באמת שקשה להחטיא. הכל צנוע מאוד בעשייה של שביט, והיא כמעט לעולם אינה מכוונת לקרביים הפוכות, אבל יש משהו מאוד אפקטיבי בעידון הזה שלה, שמקבל סיוע בדמות הפלצט החם של בנאי, והופך את "יפה יותר מיפה" לאחד החזקים שלה.

באותו הקשר כדאי לציין את "30", האלבום החדש של שגיא צורף ואלעד כהן. כל הנפשות הפועלות הנזכרות לעיל לוקחות חלק גם באלבום המוצלח ההוא, שוודאי ייסקר כאן בהמשך, ובצוותא עם אנשים כמו אסף אמדורסקי, יהלי סובול ואורן ברזילי, עשויה החבורה הזאת לסמן סוג של מיינסטרים אלטרנטיבי שהולך ומתאפיין כאן בארץ, קבוצת יוצרים שמסוגלים להגיש מוזיקה נעימה לקהל רחב בלי למכור את אמא שלהם בכניסה.

רק כדי להעלות את מפלס המתח בסקירה, קבלו בבקשה את האקסית המיתולוגית של אביתר, בסינגל שנותן פייט בריא לשיתוף הפעולה של זה עם סיון שביט, הן בהלך הרוח והן ברמת החומר. אפרת בן צור, במילים אחרות, מתקמבקת היטב גם היא: כשהיא מלווה בהפקה המוזיקלית של עודד פרח, יוצא רעש, ונעזרת בסופרגרופ של ממש מאחוריה (שלומי שבן, קרני פוסטל, אדם שפלן ואפילו אותו אמיר צורף שכבר נזכר), מתפתלת בן צור עם הקול הגבוה המשונה שלה על מקצב איטי ועצוב, ומספרת סיפור קצר בחרוזים על אהבה שנגמרה. בן צור היתה מאז ומתמיד מאותן זמרות שאין איתן אמצע - או שאתה אוהב, או שאתה שונא. בדומה לביורק - שנוכחותה מרחפת במידה רבה מעל האלבום הקודם של בן צור - ההגשה של אפרת כל כך חריגה, שהיא יכולה להיתפס או כטוטלית ומרגשת, או כמנייריסטית ומנג'סת - תלוי על איזה צד של המיטה התעוררתם. אני אישית קמתי על רגל שמאל, ו"כל יום", עם הדכדוך הקיומי שלו, התלבש עליה כמו נעל בית.

ואם כבר התחלנו בסאבלימינל, אז למה לא לסיים עם אבי מסיקה, שתמיד נראה קצת כאילו הוא אוכל מהשאריות שתאקט משאירים בבתי תמחוי. אם סאבלימינל הוא חיקוי של תופעות דומות מחו"ל, אזי שמסיקה הוא, מטבע הדברים, חיקוי של החיקוי, וממש כמו עם דיסקים צרובים - בכל צריבה איכות החומר מידרדרת [מה שהיה נכון בקלטות כבר לא נכון בשכפולים דיגיטליים - העורך הטכנולוגי].

"קח אותי" הוא לא שיר רע. הוא סתם שיר גרוע. אין בו שום דבר מקומם או מעצבן, בעיקר היות ומסיקה, בניגוד לאביו הרוחני סאב, לא מצטייר לרגע כציניקן המחשב את דרכו אל צמרת. בסך הכל מדובר בראפר די מוכשר, עם טעם רע במיוחד בהפקה ונטייה כמעט בלתי נשלטת אל כל מה שצ'יזי, המעביר את ימיו במחזור רעיונות ששאב מהמוזיקאים האהובים עליו, ושיבוט האר-אנ'-בי היעני-סקסי של "קח אותי" - סינגל שהוא מעין מקבילה מוזיקלית לתכנים בערוץ אגו - איננו יוצא דופן מהבחינה הזאת. כל מי שראה את ה"מפגשיר" המקסים של מסיקה עם יהלי סובול - שהקליטו ביחד את הקטע הסביר "כלב זקן" - יודע שמסיקה הוא גם בחור חביב ביותר ואדם שבא עם מטען של כוונות טובות. לפיכך וברוח פורימית עולצת, נאחל לו הצלחה גדולה עם האלבום החדש. חג שמח.