וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ו.ס. נאיפול, "זרעי קסם"

13.3.2006 / 11:54

זרעי המהפכה ופירות האכזבה ממנה טמונים כבר בתחילת הספר "זרעי קסם" של זוכה פרס נובל, ו.ס. נאיפול

מוכרי השושנים

הכול התחיל לפני שנים רבות, בברלין. עולם אחר. הוא חי שם חיי עראי לא מוגדרים, כשגר אצל אחותו סרו?ג´יני. אחרי אפריקה היה בכך חידוש מרענן, בחיים המוגנים האלה מסוג חדש, כשאתה כמעט תייר, ללא תביעות וללא חרדות. אך התקופה הזאת סופה היה להסתיים, כמובן; והיא החלה להסתיים ביום שבו סרוג´יני אמרה לו, "אתה כבר שישה חודשים פה. לא בטוח שאצליח לחדש לך את אשרת השהייה. אתה יודע מה זה אומר. ייתכן שלא תוכל עוד להישאר פה. זו דרכו של עולם. אין טעם להילחם בכך. אתה מוכרח להתחיל לחשוב על הצעד הבא. יש לך מושג לאן תוכל לנסוע? האם יש משהו שאתה מרגיש שהיית רוצה לעשות?"
וילי אמר, "אני יודע על האשרה. חשבתי על זה."
סרוג´יני אמרה, "אני מכירה את דרך המחשבה שלך. אתה דוחק דברים לירכתי התודעה שלך."
וילי אמר, "לא ברור לי מה אני יכול לעשות. אני לא יודע לאן אוכל לנסוע."
"מעולם לא הרגשת שיש משהו שאתה צריך לעשות. מעולם לא הבנת שאנשים צריכים ליצור בעצמם את עולמם."
"את צודקת."
"אל תדבר איתי בצורה כזאת. זאת דרך חשיבה שאופיינית למעמד המשעבדים. די שי?שבו בחיבוק ידיים, והעולם ימשיך להיות מקום טוב בשבילם."
וילי אמר, "את לא עוזרת לי כשאת מעוותת דברים. את יודעת טוב מאוד למה אני מתכוון. אני מרגיש שהחיים נתנו לי תנאי פתיחה גרועים. מה יכולתי לעשות בהודו? מה יכולתי לעשות באנגליה ב-1957 או ב-1958? או באפריקה?"
"שמונה-עשרה שנים באפריקה. אשתך המסכנה. היא חשבה שהיא זוכה בגבר. היא היתה צריכה לדבר איתי קודם."
וילי אמר, "תמיד הייתי צופה מן הצד. אני עדיין כזה. מה אוכל לעשות כאן, בברלין?"
"היית צופה מן הצד כי זה מה שרצית. תמיד העדפת להסתתר. זאת פסיכוזה קולוניאלית, פסיכוזה כיתתית. ירשת אותה מאביך. חיית באפריקה שמונה-עשרה שנים. באותו זמן השתוללה שם מלחמת גרילה גדולה. לא ידעת?"
"היא תמיד היתה רחוקה. זאת היתה מלחמה חשאית, ממש עד סופה."
"זאת היתה מלחמה מפוארת. לפחות בהתחלה. כשחושבים על זה, זה מעלה דמעות בעיניים. אנשים עניים וחסרי אונים, עבדים באדמותיהם שלהם, שהתחילו מאפס בכל מובן. ומה אתה עשית? האם ניסית למצוא אותם? הצטרפת אליהם? עזרת להם? זו היתה מטרה ראויה דיה לכל מי שמחפש לו מטרה. אבל לא. אתה נשארת בבית האחוזה שלך עם אשתך הקטנה היפה, הלבנה-למחצה, וכיסית את אוזניך בכר וקיווית ששום לוחם חירות שחור ורע לא יבוא בלילה, מצויד באקדח ובמגפיים כבדים, ויבהיל אותך."
"זה לא היה ככה, סרוג´יני. עמוק בלבי תמיד הייתי לצד האפריקאים, אבל לא היתה לי מלחמה ללכת אליה."
"אילו כולם היו מדברים כך, לעולם לא היתה מתחוללת מהפכה בשום מקום. לכולנו יש מלחמות ללכת אליהן."

הם ישבו בבית הקפה בקנ?ס?ב??קש?טראס?ה. בחורף שררה בו חמימות ספוגת אדים, המלצרים והמלצריות הסטודנטים השרו עליו אווירה מתורבתת, והוא האיר פנים לווילי. עכשיו, בשלהי הקיץ, היה המקום מעופש ומדכא, הריטואלים שבו מוכ?רים עד לזרא, תזכורת חיה לווילי -- למרות הדברים שאמרה סרוג´יני -- לזמן העובר לחינם, מה שהעלה בזיכרונו את הסונטה המסתורית שהם היו צריכים לשנן בעל פה בבית הספר של המיסיון. "בעת פרידה פ??ר?ח הקיץ בא?ב?ו..."

איש טמילי צעיר, שמכר שושנים אדומות ארוכות גבעולים, נכנס פנימה. סרוג´יני החוותה קלות בידה והחלה לחטט בתיקה. הטמילי ניגש אליהם והושיט להם את השושנים, אבל נמנע מלהביט בעיניהם. הוא הכחיש כל קשר דם איתם. הוא היה שקוע בעצמו, מוכר השושנים, שופע חשיבות עצמית. בלי להביט בפניו של האיש, מיקד וילי את תשומת לבו במכנסיו החומים (שנתפרו בידי חייטים במקום רחוק) ובשעון ובצמיד המצופים זהב (אולי לא זהב אמיתי) והגדולים מדי שעל מפרק ידו השעיר, והבין שבסביבתו שלו היה מוכר השושנים אדם שלא שמים לב אליו, אדם לא-נראה. כאן, בסביבה שאולי לא היתה מובנת לו יותר מאשר לווילי, סביבה שיש להניח שעוד לא למד להתבונן בה, הוא היה משול לאדם שהופקע מעצמו. הוא היה לאדם אחר.
וילי פגש באדם מסוגו ביום ההוא, כמה שבועות קודם לכן, כששוטט לבדו ברחובות. הוא עצר מחוץ למסעדה שהגישה אוכל בנוסח דרום הודו והיתה ריקה מלקוחות. כמה זבובים זחלו על הזגוגיות המצופות מתכת, מעל לצמחים שבתוך העציצים ולצלחות האורז והחביתיות שבתצוגה, והיו שם מלצרים נמוכים שנראו חובבנים (אולי הם לא היו מלצרים באמת אלא בעלי מקצוע אחר, נניח חשמלאים או מנהלי חשבונות שנכנסו למדינה באופן בלתי חוקי), מוסווים באפלולית ששררה בפנים, על רקע הברק הזול של מה שיש הרואים בו תפאורה מזרחית. ואז איש הודי או טמילי יצא החוצה וניגש אל וילי. רופס היה אבל לא שמן, פניו רכות ורחבות, ועל ראשו כובע מצחייה אפור שטוח, מעוטר בפסי תכלת דקים שיצרו דגם של משבצות גדולות, כמו כובעי ה"ק?נגו?ל" של שחקני הגולף, שווילי זוכר שראה אותם בפרסומות בעמודים האחוריים של ספרים ישנים בהוצאת פינגווין; אולי האיש אימץ את סגנון הלבוש שלו ממודעות הפרסומת הישנות ההן.

האיש החל לספר לווילי על מלחמת הגרילה הגדולה שתתחיל בעתיד הקרוב. וילי גילה עניין, ואפילו היה ידידותי כלפיו. הפנים הרכות המחייכות מצאו חן בעיניו. כובע המצחייה השטוח ריתק אותו. השיחה הזאת, שהיתה כשיחתם של קושרי קשר, מצאה חן בעיניו, וגם הרעיון הגלום בה על העולם שיו?כ?ה בתדהמה. אבל משהחל האיש לדבר על ההיזקקות הרב??ה לכסף, וחזר על זה שוב ושוב, וילי נעשה מודאג, אחר כך מפוחד והחל לסגת מחלון המסעדה שזבובים מנומנמים היו לכודים בתוכו. אף על פי שהיה נדמה שהאיש מוסיף לחייך, נפלטה מבין שפתיו הרכות קללה דתית ארוכה וגסה ורבת-משמעות בטמילית -- שפה שווילי עדיין הבין למחצה. כשסיים להשמיע את הקללה נעלם חיוכו, ופניו מתחת לכובע הגולף המשובץ בתכלת נתעוותו בשנאה תהומית.

המקרה בלבל את וילי: השימוש המפתיע בטמילית, הקללה הדתית העתיקה שהאיש הטעין אותה במלוא להט אמונתו הדתית, השנאה העמוקה והפתאומית, כמו אבחת סכין. וילי לא סיפר לסרוג´יני על הפגישה עם האיש. את ההרגל הזה, לשמור דברים לעצמו, אימץ לו עוד בילדותו, והקפיד לדבוק בו בבית ובבית הספר; הוא השתכלל עוד יותר בעת שהותו בלונדון, והיה לו לטבע שני בשמונה-עשרה השנים שעשה באפריקה, כשנאלץ להסתיר מעצמו כל כך הרבה דברים ברורים כשמש. וילי הניח לאנשים לספר לו דברים שידע היטב, ועשה זאת לא בגלל תחבלנות או כחלק מתוכנית סדורה כלשהי אלא מפני שלא רצה להעליב אותם, מפני שרצה שהכול ילך חלק.

סרוג´יני הניחה את הוורד ליד צלחתה. היא ליוותה את מוכר השושנים במבטה כשפילס לו דרך בין השולחנות. כשיצא, אמרה לווילי, "אני לא יודעת מה היחס שלך לאיש הזה, אבל הוא שווה הרבה יותר ממך."
וילי אמר, "אין לי ספק."
"אל תרגיז אותי. יכול להיות שצורת הדיבור המתחכמת הזאת טובה עם זרים. איתי זה לא יעבוד. אתה יודע למה האיש הזה שווה יותר ממך? הוא מצא את המלחמה שלו. הרי הוא היה יכול להסתתר מפניה. היה יכול לומר שיש לו עיסוקים אחרים. היה יכול לומר שהוא צריך לחיות את חייו. היה יכול לומר, ´אני נמצא בברלין עכשיו. עלה לי ביוקר להגיע לכאן. כל הניירות המזויפים, והאשרות, ומקומות המסתור. אבל עכשיו כבר הכול מאחור?י. הסתלקתי מהבית ומכל מה שהייתי. אנסה להעמיד פנים שאני חלק מהמקום החדש והעשיר הזה. אצפה בטלוויזיה ואכיר את תחנות השידור הזרות ואתחיל להאמין שהן שלי, בעצם. אלך לחנות הכולבו KDW ואוכל במסעדות. אלמד לשתות ויסקי ויין; בטרם יחלוף זמן רב אתחיל למנות את כספי ולנהוג במכונית משלי, ואז ארגיש כמו האנשים בפרסומות. איווכח שבעצם זה לא היה כל כך קשה, להחליף עולמות, וארגיש שזה מה שהועיד הגורל לכולנו.´ הוא היה יכול לבחור בדרך המחשבה הבזויה והשקרית הזאת, אבל הבין שיש מלחמה שעליו לצאת אליה. שמת לב? הוא אפילו לא העיף בנו מבט. הוא ידע כמובן מי אנחנו. הוא ידע שיש בינינו קרבת דם, אבל השפיל את מבטו. הוא חשב שאנחנו מהסוג שמעמיד פנים."
וילי אמר, "אולי הוא התבייש שהוא טמילי שמוכר שושנים לאנשים האלה, ושאנחנו רואים אותו."
"הוא לא נראה מבויש. היה לו מראה של אדם שיש לו מטרה, מראה של אדם לעצמו. זה משהו שהיית יכול להבחין בו באפריקה, אילו למדת להתבונן. האיש הזה מוכר כאן שושנים, אבל השושנים האלה הופכות לרובים במקום אחר, רחוק מכאן. ככה נעשות מהפכות. ביקרתי בכמה מן המחנות שלהם. וולף ואני עושים עליהם סרט. בקרוב נשמע עליהם הרבה יותר. לא תמצא צבא גרילה ממושמע מהם בעולם כולו. זאת מלחמה די אכזרית, די מכוערת. אילו ידעת יותר על ההיסטוריה של העם שלך, היית מבין איזה נס זה."

יום אחר, בגן חיות, כשהיו מוקפים בצחנה הנוראה של חיות בר בטלות ממעש בשביין, היא אמרה, "אני צריכה לדבר איתך על ההיסטוריה. אחרת עוד תחשוב שאני משוגעת, כמו הדוד של אמא שלנו. כל מה שאתה ואנשים מסוגך יודעים על ההיסטוריה שלכם שאוב מספר לימוד בריטי שכתב במאה התשע-עשרה מפקח אנגלי על בתי ספר בהודו, ששמו רו?פ??ר ל?תב?רידג´. האם ידעת את זה? זה היה ספר הלימוד הגדול הראשון לבתי ספר בהודו, ופירסם אותו בשנות השמונים של המאה התשע-עשרה בית הוצאה בריטי, מקמילן. כלומר, זה היה רק עשרים שנה פחות או יותר אחרי ´המרד´, ומדובר כמובן בחיבור אימפריאליסטי שבפרסומו היתה גם כוונה לגרוף רווחים. עם זאת, זה היה גם ספר לימוד הנאמן לשיטה הבריטית, והוא נחל הצלחה. בכל מאות השנים שקדמו לכך לא ידעה הודו שום דבר דומה לזה; לא היתה לה מערכת חינוך מהסוג הזה, היא לא הורגלה להיסטוריה מהסוג הזה. רופר לתברידג´ זכה למהדורות רבות, וספרו העניק לרבים מאיתנו רעיונות על עצמנו שאנחנו ממשיכים להחזיק בהם עד היום. אחד החשובים שברעיונות האלה היה הטענה שהודו מתחלקת לגזע העבדים, אנשים שנועדו לשרת, ולגזע הלוחמים. גזע הלוחמים הוא בסדר גמור, לא כן גזע העבדים. אתה ואני שייכים בחציינו לגזע העבדים. אני בטוחה שאתה יודע את זה. אני בטוחה שחלק ממך השלים עם זה. זאת הסיבה שחיית כמו שחיית. טמילים שמוכרים שושנים בברלין שייכים במלואם לגזע העבדים. הרעיון הזה הוטבע בהם בדרכים שונות ומשונות. ובכלל, הרעיון הבריטי הזה על גזע העבדים וגזע הלוחמים בהודו הוא לגמרי שגוי. צבא חברת הודו המזרחית הבריטית בצפון הודו היה צבא הינדי שלוחמיו היו מבני הכיתות הגבוהות. זה היה הצבא שהרחיב את גבולות האימפריה הבריטית כמעט עד אפגניסטן. אבל אחרי ´המרד הגדול´ של 1857, הצבא ההינדי הזה התנוון בהדרגה. נשללו ממנו אופציות צבאיות נוספות. וכך, הלוחמים שבזכותם נבנתה האימפריה החלו לשרת את התעמולה הבריטית, ותושביהם של אזורי הספ?ר שהצבא הזה כבש ממש לפני ´המרד´ נעשו לוחמים. זו דרכו של האימפריאליזם. זה מה שקורה ל?עם בשבי. וכיוון שעצם הרעיון של ההיסטוריה זר לנו, בהודו, אנחנו ממהרים לשכוח את העבר שלנו ותמיד מאמינים למה שמספרים לנו. באשר לטמילים בדרום, הם נחשבו בזויים לפי חלוקת העולם הבריטית החדשה. הם היו כהי עור וחסרי רוח קרב, טובים רק לעמל כפיים, ולכן שוגרו באוניות כעבדים למטעים במלאיה ובציילון ובמקומות נוספים. הטמי

וילי הקשיב בדרכו חסרת ההבעה, אפוף בריח הרע שהדיפו החיות האומללות בגן החיות, ולא אמר דבר. סרוג´יני היא אחותו. איש בעולם לא הבין אותו טוב ממנה. היא הבינה כל פינה נידחת בעולם הדמיון שלו; היא הבינה כל פרט הקשור לחיים שלו באנגליה ובאפריקה, אף על פי שהם נפגשו רק פעם אחת בעשרים השנים האלה. הוא חש שבלי שיאמרו דבר זה לזה, היא, שהתפתחה במובנים רבים כל כך, יכלה להבין אפילו את הפרטים הפיזיים של חיי מין מן הסוג שהיו לו. דבר לא נסתר ממנה; ואפילו כשהיתה התגלמות המהפכנות וההשתלחות, כדרכה, ואמרה דברים שכבר אמרה פעמים רבות בעבר, יכלה בתוספת של משפט או שניים להעלות בזיכרונו את עברם המשותף המיוחד ולגעת בדברים בתוכו שהוא היה מעדיף לשכוח.

הוא לא אמר דבר כשהיא דיברה, אבל גם לא ביטל כלאחר יד שום דבר ממה שאמרה. בברלין הבחין בהדרגה במשהו בה, שמעולם לא שם לב אליו קודם לכן. אף על פי שמעולם לא חדלה לדבר על חוסר צדק ואכזריות ועל הצורך במהפכה, אף על פי שציירה בחופשיות חזיונות של שפיכות דמים בחמש היבשות, היתה בה מין שלווה משונה. אבדו לה התוקפנות וחוסר השקט שאפיינו אותה בנעוריה. באותם ימים היא נרקבה חיים באשראם המשפחתי, שכל שהעתיד זימן לה בו היה אדיקות וציות; גם שנים רבות לאחר עזיבתה, החיים האיומים האלה באשראם, שהציעו לאנשים פשוטים ותלותיים מזור מדומה לכל החוליים, עדיין היו בהישג יד, משהו שתמיד תוכל לשוב אליו אם הדברים עם וולף לא יעלו יפה.

לא היתה בה עוד העצבנות ההיא. בדיוק כשם שלמדה כיצד להתאים את הלבוש לאקלים הקר וידעה לשוות לעצמה מראה מושך (ימיהם של אפודות צמר וגרבי צמר עם סארי נשארו הרחק מאחור), נדמה שגם הנסיעות והלימודים והפוליטיקה של המהפכות, וחייה הלא-מחייבים עם צלם לא תובעני, העניקו לה משנ?ה אינטלקטואלית סדורה. דבר לא הפתיע אותה, דבר לא פצע אותה עוד. ראיית העולם שלה אפשרה לה לספוג כל דבר: רציחות פוליטיות בגואטמלה, המהפכה האסלאמית באיראן, התקוממויות כיתתיות בהודו ואפילו גנבות קטנות של בעל חנות יינות בברלין, שהיו אצלו עניין של מדיניות ניהול חנות או עיקרון; במשלוחים שהגיעו מחנותו לדירתם תמיד חסרו שניים או שלושה בקבוקים, או הוחלפו באחרים, ושיטת התמחור היתה מבלבלת ומסובכת.

במקרים כאלה היתה אומרת, "זה מה שקורה במערב ברלין. הם הגיעו לסוף המסדרון האווירי, והיום כל השיטה מבוססת על מענקים. לכן הם מכוונים את המרץ שלהם לגנבות הקטנות האלה. זוהי שקיעתו הגדולה של המערב. הם עוד ייווכחו בזה."

סרוג´יני עצמה חיה ממענק של איזו סוכנות ממשלתית גרמנית, שהשיג למענה הצלם שלה. לכן היא ידעה על מה היא מדברת, והרגישה נוח עם זה.

בכל פעם שהגיע ארגז חדש של יין ובירה, היתה אומרת, "בואו נראה מה הנבל זומם הפעם."

סרוג´יני שהוא השאיר מאחור כשעזב את הבית לפני עשרים שנה או יותר, לעולם לא היתה עושה דבר מעין זה. בברלין מצא שהוא נענה יותר ויותר לשלווה הזאת שלה, לאלגנטיות החדשה של שפתה. הוא התבונן באחותו בפליאה. המחשבה שהיא אחותו הדהימה והרטיטה אותו. אחרי שישה חודשים במחיצתה -- מעולם לא שהו יחד תקופה כה ארוכה כאנשים בוגרים -- התחיל עולמו להשתנות. בדיוק כשם שהיא הרגישה שהרגשות שלו, ואפילו צרכיו המיניים, גלויים לפניה, החל הוא לגלות את דרכה להתבונן בעולם. בכל הדברים שאמרה היו היגיון וסדר.

והוא נוכח לדעת, שחש כעת בדבר שתמיד הבין אותו בעמקי לבו, אף שמעולם לא הסכין איתו: בקיומם של שני העולמות שסרוג´יני דיברה עליהם. העולם האחד היה סדור ומיושב, ומלחמותיו כבר היו לנחלת העבר. בעולם הזה, עולם ללא מלחמה וללא סכנה אמיתית, האנשים עברו תהליך של פישוט. הם צפו בטלוויזיה והיא היתה להם תחליף לקהילה; הם אכלו ושתו דברים בדוקים ומאושרים; והם מנו את כספם. בעולם האחר היו האנשים משולהבים יותר. נפשם יצאה לקבל כרטיס כניסה לעולם הפשוט יותר, הסדור. אך גם אם רחקו ממאה נאמנויות שונות, כבלו שרידיה של ההיסטוריה העתיקה את ידיהם; מאה מלחמות קטנות מילאו אותם שנאה וכילו את מרצם. באווירה? החופשי והשוקק פעילות של מערב ברלין הכול נראה קל. אבל במרחק לא רב מכאן עבר גבול מלאכותי, ומע?בר לגבול הזה היתה מועקה ואנשים מסוג אחר. עשבים שוטים ולפעמים עצים שלמים צמחו על חורבות הבניינים הגדולים; בכל מקום התחפרו באבן ובטיח רסיסי פגזים ותרמילי כדורים.

שני העולמות התקיימו זה לצד זה. היה מטופש להעמיד פנים ולהכחיש זאת. עתה היה לו ברור לאיזה מן העולמות הוא שייך. לפני עשרים שנה ויותר, בבית, היה הרצון להסתתר טבעי בעיניו. עתה כל מה שהיה תולדה של הרצון הזה נראה לו מביש. החיים-לא-חיים שלו בלונדון; ואחר כך כל חייו באפריקה, חיים שחי אותם בקביעות חצי-בהיחבא, כשהוא אומד את הצלחתו על סמך העובדה שלא נחשב יוצא דופן במיוחד בקרב הקבוצה השנייה בחשיבותה, החצי-פורטוגזית, שנמנה עמה וקיבל בה ציון "עובר" -- כל החיים האלה נראו לו מבישים.

יום אחד הביאה סרוג´יני לדירתה עותק של "ה?ר?לד טריב?יו?ן". העיתון היה מקופל כך שנראתה כתבה מסוימת. היא מסרה לו אותו ואמרה, "זה על המקום שגרת בו פעם."
הוא אמר, "בבקשה אל תראי לי. כבר אמרתי לך."
"כדאי שתתחיל להסתכל."

הוא לקח את העיתון ואמר לעצמו, מבטא את שמה של אשתו, "אנה, סלחי לי." הוא עבר ברפרוף על המילים בכתבה. לא היה לו צורך ביותר מזה. הוא שב וחי את הדברים בדמיונו. מלחמת האזרחים נעשתה עקובה מדם. שום תזוזה של צבאות: רק פשיטות מעבר לגבול, לשרוף, להרוג ולהפיל אימה, ואחר כך לסגת בחזרה. היה שם תצלום של בנייני בטון לב?נים שגגותיהם נשרפו כליל, והעקבות העשנים הדגישו את החללים הריקים שנפערו במקום חלונות: המבנים הפשוטים של אפריקה הכפרית שבני המושבות גרו בהם כבר היו לעיי חורבות. הוא חשב על הדרכים שהכיר, על סלעי התכלת החרוטיים, על העיירה הקטנה שעל החוף. כולם שם העמידו פנים שעולמם הוא מקום בטוח; אבל עמוק בלבם ידעו כולם שמלחמה באה ומתרגשת עליהם, ושיום אחד הדרכים ייעלמו.

יום אחד, בתחילת ההתקוממות, הם שיחקו משחק קטן בשעת ארוחת הצהריים של יום ראשון. בואו נדמיין, אמרו, שנותקנו מן העולם. בואו נתאר לעצמנו איך זה יהיה לגור כאן כששום אספקה לא מגיעה. קודם כול, כמובן, ייעלמו המכוניות. אחר כך יאזלו התרופות. אחר כך לא יהיו עוד בגדים. אחר כך לא יהיה חשמל. וכך, בשעת ארוחת הצהריים, כשהבנים לבושים במדי בית הספר ובחצר החולית נראים סימני צמיגים שהתוו רכבי ארבע-על-ארבע, הם שיחקו במשחק הזה וניסו לדמיין לעצמם את המחסור. וכל זה היה למציאות.

וילי, שבהיותו בברלין התמלא בושה למחשבה על התנהגותו באפריקה, חשב, "אסור לי להמשיך להסתתר. סרוג´יני צודקת."
אבל מתוך נאמנות למנהגו הישן, לא גילה לה את מחשבותיו.

יום אחד בצהריים הם טיילו בצל העצים באחת משדרות החנויות הגדולות והחשובות ביותר. וילי עצר לפני החנות של פטריק הלמן והביט בבגדים בעיצובו של ארמני בחלון הראווה. לפני עשרים שנה הוא לא ידע דבר על בגדים, לא היתה לו טביעת עין לאריג ולג?זרה; היום זה היה שונה.

סרוג´יני אמרה, "את מי היית מגדיר כאיש החשוב ביותר בעולם?"
וילי אמר, "אפשר לומר שארמני הוא איש גדול, אבל נדמה לי שלא זה מה שרצית לשמוע ממני. תרצי שאגיד שם אחר?"
"נסה."
"רונלד רייגן."
"חשבתי שתגיד את זה."
וילי אמר, "אמרתי את זה כדי להתגרות בך."
"לא, לא, אני חושבת שאתה באמת מאמין בזה. אבל אני לא מתכוונת איש חזק. כוונתי לאיש חשוב. האם השם ק?נד?פ?אלי סית?ר?מ?יי?ה אומר לך משהו?"
"האם הוא האיש החשוב ביותר?"
"איש חשוב הוא לא בהכרח איש חזק. לנין לא היה אדם חזק ב-1915 או ב-1916. בעינ?י, איש חשוב הוא זה שישנה את מהלך ההיסטוריה. כשבעוד מאה שנים תגיע השעה לכתיבת הנוסח הסופי של תולדות המהפכות במאה העשרים, ושלל דעות אתנוצנטריות קדומות ייעלמו, קנדפאלי ימצא את עצמו בין דפיו לצד לנין ומאו. אין לי ספק בכך. ואתה אפילו לא שמעת עליו, אני יודעת."
"האם הוא חלק מתנועת המורדים הטמילית?"
"הוא לא טמילי. אבל קנדפאלי והתנועה הטמילית הם חלק מאותו תהליך של התחדשות בעולמנו. אילו רק יכולתי לשכנע אותך להאמין בתהליך הזה, היית משתנה לגמרי."
וילי אמר, "אני לא יודע שום דבר על ההיסטוריה הצרפתית חוץ מכיבוש הבסטיליה, ובכל זאת אני יכול לתאר לי את דמותו של נפוליאון. אני בטוח שאוכל לתפוס מיהו קנדפאלי, אם תספרי לי עליו."
"אני לא משוכנעת. חשיבותו ההולכת וגדלה של קנדפאלי כמהפכן היא בכך שהוא שם קץ לקו של לין-פ??י?או?."
וילי אמר, "אני לא מצליח לעקוב אחר דברייך."

"אתה פרובוקטיבי ומעמיד פנים. אין לי ספק שאתה יודע מיהו לין-פיאו. כולם יודעים מיהו לין-פיאו. הוא נטע בנו את הרעיון על חיסולו של האויב המעמדי. בהתחלה זה היה פשוט ומלהיב, והיה נדמה שזו הדרך שיש להתקדם בה. אנו, תושבי הודו, אהבנו את הרעיון הזה גם כי מקורו בסין, וחשבנו שבזכותו ניישר קו עם הסינים. אבל בעצם זה הרס את המהפכה. הקו של לין-פיאו הפך את המהפכה לתיאטרון של המעמד הבינוני. צעירים אקסהיביציוניסטים עירוניים בני המעמד הבינוני לבשו בגדי איכרים, הכתימו את עורם במיץ של אגוזי מלך ויצאו להצטרף לכנופיות מתוך מחשבה שמהפכה פירושה להרוג שוטרים. למשטרה לא היתה שום בעיה לחסל את כולם. אנשים בתנועות מן הסוג הזה אף פעם לא התייחסו למשטרה ברצינות מספקת, לא יודעת למה. אני מניחה שזה מפני שהם מחשיבים את עצמם קצת יותר מדי.

"כל זה קרה כשהיית באפריקה, ושם היית ע?ד למלחמה אמיתית. אחר כך האנשים כאן אמרו שאיבדנו דור שלם של מהפכנים צעירים ומבריקים, ולעולם לא נוכל למצוא להם תחליף. אני בעצמי הרגשתי ככה, והייתי מדוכדכת חודשים ארוכים בגלל זה. ההתקדמות האינטלקטואלית בהודו היא א?טית. אני לא צריכה לספר לך את זה. פועל חסר אדמה עובר העירה, ולבנו יש סיכוי להיעשות פקיד. לבנו של הפקיד יש אולי סיכוי לקבל השכלה גבוהה, ובנו אחריו ייעשה רופא או מדען. לכן הצער היה גדול כל כך. דורות עברו עד שהצלחנו ליצור את המאגר הזה של כישרונות מהפכניים, ואז, בתוך זמן קצר המשטרה חיסלה את המאבק ושמה קץ להתפתחות אינטלקטואלית של חמישים או שישים שנה. היה נורא לחשוב על זה.

"אני אנסה לתאר לך את ההרגשה. לפעמים בזמן סערה נעקרים משורש עצים עתיקים יפהפיים. אתה אובד עצות. הרגש הראשון שצץ הוא כעס. אתה מתחיל לחפש אויבים. אבל די מהר אתה מבין שהכעס, מנחם ככל שיהיה, אין בו תועלת, ואין לך על מה או על מי לכעוס. עליך למצוא דרכים אחרות להתמודד עם האובדן. כששמעתי על קנדפאלי הייתי שרויה באומללות ובריקנות גדולה. אני לא מאמינה ששמעתי עליו לפני כן. הוא הכריז על מהפכה חדשה. הוא אמר שהדיבורים על הדור האבוד של המהפכנים המבריקים הם סתם זבל סנטימנטלי. הם לא היו מבריקים או מהפכניים במיוחד, וגם לא משכילים ביותר. אילו היו כאלה, הם לא היו נשבים בקסמיו של הקו האווילי שהתווה לין-פיאו. לא, אמר קנדפאלי, כל מה שקרה זה ששיחק לנו המזל כשאיבדנו דור של אווילי

sheen-shitof

עוד בוואלה!

זה כל כך טעים ופשוט: מתכון לבננות מקורמלות

בשיתוף חברת גליל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully