יובל חנן

אין מתאים מפורמט "הספריה הקטנה" ל"פגישה, חצי פגישה" של עמליה כהנא-כרמון, שכולל חמישה סיפורים קצרים שלה, שנכתבו לאורך שני עשורים (בין 1958 ל-1979) ומוצאים עתה בשנית. מידותיו של הספר מאפשרות לקחת אותו בכיס האחורי ולהציץ בו מדי פעם. הכבוד הזה שמור בדרך כלל לספרי שירה, שניתן בכל רגע נתון לעלעל בהם קצרות, ולתפוס איזו שורה חכמה שמספקת את הלב; במידה רבה סיפוריה הקצרים של כהנא-כרמון הם אכן שירה שכתובה כפרוזה, ומיועדים לאלו המחפשים ספר הנחיה מוצלח לשברון לב.

כל חמשת הסיפורים שנכללים בקובץ מסופרים מנקודת מבטה של אשה, אשר יוצרת קשר עם גבר זר ובדרך כלל גם מוזר, ומתוארים בהם סיפורי אהבה בלתי אפשריים שנידונו לכשלון. גיבורי הסיפורים, אף שהם סובבים בעולם מוכר, הם זרים בעולמם ובודדים בחברת בני האדם, ונמצאים בגלות מתמדת. הכמיהה שלהם לאהבה היא אם כן כמיהה לפתרון חידת העולם המנוכר. כהנא-כרמון כותבת על אנשים פשוטים, רגילים, שנסיבות חייהם הובילו אותם לעצב גדול. במידה רבה המגע שנוצר לרגע בין שני אנשים הוא תולדה של הזרות הזו. בגללה הוא גם נועד להיכשל.

בסיפור אחד, מתאהבת נערה במורה שלה וכותבת לו שירים במטרה למצוא חן בעיניו. המורה המשונה, הבודד תמיד, מספר לה ש"פתחתי לקרא. קראתי שני דפים בערך. ונרדמתי." לקורא לא ברור האם הוא מספר לה אמת או מבקש לגדוע קשר מסוכן עוד לפני התהוותו; עד מהרה מתברר שהמכשול החברתי מכתיב את הדרך: "היום זה בית ספר. מחר החיים. מסגרת יש. לא איש הישר בעיניו יעשה...יתאימו את עצמם לחוקים בבקשה". כך, העולם אשר אותו מבקשת לפתור הנערה המעונה בשיריה ובאהבתה, הוא זה אשר מונע ממנה בחוקיו את הפתרון.

בסיפור שני, נערה מתאהבת בחייל או"ם שאת שפתו אינה דוברת, בסיפור שלישי מפגש טעון בין זוג אקסים שנישאו זה מכבר לאחרים, מכריח אותם לבחון את חייהם בזכוכית מגדלת צורבת, ובסיפור רביעי הגבר מכונה "האיש שחי על כוכב": חסר שם, חסר זהות וגם חסר מקום וזמן.

מושאי האהבה בסיפורים, הגברים, שולחים מסרים סותרים לנשים: פעם הם מרושעים, פעם הם טובים, פעם הם קרובים ופעם מרוחקים, וכל הליך תקין של התנהלות זוגית ראשונית אינו בנמצא, "הדברים דמיוניים... הפטפוט מזוייף". מעשה האהבה הוא יומיומי, אפור, שאין לו שום קשר להתרגשות הלב: " איש פרט חצי לירה. במקרה יצאתם יחד לרחוב. הייתה מחשבה ללכת לקולנוע. אחד הצדדים התחרט. בשל מה כל הרעש". הרי לכם אהבה נכזבת, ניכור והשלמה עם הגורל במספר משפטים קצרים וכואבים.

בטקסטים המדכדכים של כהנא-כרמון, זוהי האהבה. חסרת סיכוי, מייאשת, מלאת תקווה ותשוקה בתחילה, אך תישבר תמיד על צוקי החיים: "נדחף אדם להתקרב. יעניק תשומת לב…יפנק. לא חושש. נותן, נחשף לפני הזר. מוכרח …לחבב את אותו הזר. אחרת למה לו כל אלה…ואחרי כן הולך. לא חוזר." האוהבים אצל כהנא-כרמון נשארים תמיד זרים – לעולם, בינם לבין עצמם, ואף בינם לבין הקורא.

גם בין כהנא-כרמון לקורא שורר מרחב לא פתור, לירי, שקשה לפענחו. מסביב לסיפור האהבה המרכזי, טורחת כהנא-כרמון תמיד לייצר מעגל רחב של חברה, עיר, טבע. כביכול, בתוך אלו נעוץ סיפור האהבה. למעשה, דווקא ההתעקשות על תיאור הסביבה דרך משפטים קצרים ונוקבים, מדגישה עד כמה האהבה מנותקת ואינה צומחת מסביבתה. אף שהקורא מרגיש זר לחיים שכהנא-כרמון מתארת, יש בסיפורים שלה כוח גדול, ונחמה גדולה. כזו שיכולה להוביל אוהבים לצטט אותם לעצמם בלילות של לב שבור.

"פגישה, חצי פגישה", עמליה כהנא-כרמון, (הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה הקטנה, ספרי סימן קריאה)