בגדול, ניתן לחלק את ז'אנר הריאליטי לשני תתי-סוגות עיקריים: הראשון, מבית היוצר של "הישרדות" לדורותיה, מסתמך בעיקר על הרצון לראות בני-תמותה כמונו, לכאורה שפויים, הופכים ליצורים מניפולטיביים מהסוג הגרוע ביותר, שדוקרים אחד את השני בגב ומפלבלים בעיניהם בתמימות. "אני בחיים לא הייתי מתדרדר להתנהגות כזו", אנחנו מפליאים לשקר לעצמנו מול המסך, ומרגישים לרגע קצת טובים וטהורים יותר, כמו שאלוהים התכוון לפני שנגסנו בתפוח.
השני, מבית היוצר של "הברבור", פונה ישר לרגשות העיסתיים ביותר אצל הצופה: הרחמים וההזדהות. שם אין תחרות בה ניתן לתחמן את היריב, יש רק מפלצות אנושיות שקשה להישיר אליהן מבט מבלי להפוך לאבן, ואשר הופכות באזמל לפלסטיק דקורטיבי יחסית. לכן המשפט השולט אצל המפסידות בתת-ז'אנר זה הוא "אני ממילא מנצחת": גם בלי ה50,000$ לפחות המראה לא נשברת כשאני מצחצחת שיניים, ויש לי עוד לפחות חודשיים-שלושה של רמייה עצמית לפני שאבין שהביטחון העצמי החדש הזה עשוי מסיליקון בדיוק כמו הציצים.
על התפר בין שני תתי-הז'אנר הורגלנו למצוא את "יורדים בגדול", שניצלה בעונות הראשונות שלה, בצורה מושכלת ומדויקת, את היתרונות של שניהם. מצד אחד, כבר בשוק השקילה הראשונה הזדעזענו יחד עם גיבורים, ומאוחר יותר כשתוצאות הדם, היזע והחסה החלו להגיע והחבר'ה המירו את עודפי השומן בדמעות התרגשנו, שמחנו על ההצלחה במבצע מיגור הפחמימות, כאבנו כשלא הלך. מצד שני, סימנו לעצמנו את המועמד המועדף, ונהנו לראות אותו משקר למועמד הזה, שם רגל למועמד ההוא, וקושר מאחורי הקלעים קשרים נגד הכלבה השמנה שמזייפת באימונים. בקיצור, נהנו משילוב מספק מאד של הרס שיטתי מטונף ובנייה מעודדת וחיובית.
גם בעונה החדשה, שהחלה לפני שבוע ביס סטארז, אנחנו נפעמים למראה הרי האדם הופכים משקיות שומן לאנשים שמצליחים לקום מהמיטה בכוחות עצמם. גם כאן אנחנו שומעים איך התוכנית הצילה את חייהם, ובניגוד ל"הברבור" אנו גם מאמינים. אלא שהעונה החדשה, "מהדורת המשפחה", מהווה פנייה חדה אל תת-ז'אנר ב'. וכך, בקלות, הופך הריאליטי הזה מתענוג צרוף לשעמום פטאלי. ב"יורדים בגדול" החליטו לשנות פורמט. העונה מציגים מדי שני פרקים שתי משפחות שמנות שמתחרות זו בזו: בפרק הראשון הן עושות את זה בחווה (בעזרת המאמנים מהעונות הקודמות), ובפרק השני הן חוזרות הביתה לאימונים של חמישה חודשים לפני שיגיעו לשקילה הסופית שם יגלו מי מהן תיקח את הפרס. אם לסכם את הפאשלה במספר מילים מצומצם: "יורדים בגדול" הורידו את שלב ההדחה.
שלב ההדחה הוא קו ההפרדה בין גברים לילדים בתוכניות הריאליטי. נכון, "הברבור" או "החיים היפים" מצליחות לעשות את העבודה גם בלי הקטע הזה, אבל לנצח הן ידשדשו מאחור בערוצי הנישה של הז'אנר, בעוד שהאחים הגדולים שלהן הישרדות, אמריקן איידול ושות' יזכו לרייטינג מרשים בערוצים המרכזיים. שלב ההדחה הוא מה שמספק לכל פרק ערך של הצצה גרוטסקית לתוככי נפש האדם האכזרית. זו הדרישה הגבוהה ביותר מן המשתתפים לרדת למקום הנמוך ביותר שאפשר בשביל כסף. בלעדי שלב ההדחה בריאליטי, ריח הדם מתנדף יחד עם התככים והלכלוכים, כי למה להם לריב בעצם, והם הרי משפחה שחיה יחד בבית ובסך הכל עושה דיאטה. בעונות הקודמות השלנו את עצמנו שההזדהות עם המתמודדים ב"יורדים בגדול" היא הסיבה האמיתית לצפייה בסידרה. אופס, כנראה שזה לא ממש נכון.
העונה החדשה של "יורדים בגדול" היא מטאפורה כלשהיא למצבו של יס סטארס. הסדרות שהוא מציע הן גרסאות חיוורות בדרך כלל, ובכל מקרה- כאלו שחוזרות לאותה זירת הפשע של ערוצי יס פלוס ויס וויקאנד, שירד מהמסך לאחרונה. במקום הבית הלבן, ו-אוז יש כאן את גבירתי הנשיא, נמלטים והאנטומיה של גריי, שנארזו בעטיפה יומרנית של "ערוץ חדש". למרות הכסף שנשפך על רכש, עיקר הבאז מתמצה בפרומואים עמוסי איקונות. אם המצב לא ישתפר, וזה איום, בקיץ הקרוב נעבור לראות את הגרסה הישראלית של "יורדים נמוך" בערוץ 10. לפחות שם נמצא בתור מנחה את ציפי שביט.
"יורדים בגדול מהדורת המשפחה", ימי ג', 20:20, יס סטארס.
בוא'נה שמנדריק
15.3.2006 / 11:21