הכיבוש מפשיט

הצופה התמים במשדרי החדשות אמש נאלץ לשפשף את עיניו שוב ושוב: האם במהדורה רצינית עסקינן, או שמא במשהו הראוי לצפייה בידי מבוגרים בלבד? שוב ושוב הוקרנו תמונות התבוסה מהכלא ביריחו – לא התמונות של המצור עצמו, שנמשך לא פחות מתשע שעות ובוודאי שייצר פוטאג' ראוי; גם לא קריסת חלק מהמבנים, או כמה פיצוצים שישמחו את הצופים בבית – כי אם שידור בלופ של האסירים המובסים, בתחתוניהם בלבד, כשידיהם קשורות מאחורי גבם ועיניהם עצומות בבשורה האופנתית של אינתיפאדת אל אקצא – הפלנלית.

למען הדיוק והסדר הטוב, ייאמר כי אכן, הובאו כמה ראיונות מהשטח, שלא לדבר על פתחון הפה שניתן למשפחת זאבי לדורותיה, ועם זאת, התמונות של האסירים הערומים והמושפלים – רבים מהם אסירים פליליים שאין להם ולו דבר עם ביטחון ישראל וחוסנה המדיני – נדחפו לכל אייטם במבזקי החדשות ברשת, ושימשו תמונות רקע לפרשנות המפרשנים בטלוויזיה. הכצעקתה?

ובכן, טוב ששאלתם. אנחנו כאן בדיוק בשביל להסביר לכם כיצד הגיעו הערבים לשפל מוסרי המאפשר להם להסתובב ללא כל בושה (!) בעירום כמעט מלא, ועוד בשעות שבהן ילדים צופים בטלוויזיה. ובכן, זה הולך כך: בראשית היתה מדינת ישראל, ורק אחר כך צלם האנוש ושמירה על ערכי מוסר מינימליים. על כן אין שום סיבה שצה"ל ישמור על כבוד הנופלים בשבי, ובפרט כשהדברים אמורים בעשרות – תסלחו לי – מקרב אויבינו הערבים. כבר בשנותיה הראשונות של האינתיפאדה הוכיח צה"ל, בעידודה המוסווה של התקשורת העאלק-סמולנית, שאין דבר שמשמח נפש יהודי הומיה מאשר ערבי ערום. וכפות. ורצוי בראש מושפל ועם עיניים קשורות.

והתקשורת, בסופו של דבר, נמצאת שם רק בשביל לעשות לצופה הישראלי הממוצע גוד טיים. ובכל הנוגע לגוד טיים הזה, דין שידורי החדשות כדין תוכניתו השבועית של מיקי בוגנים. אין כאן כל חדש; אם תריצו את התמונות מסיקורי המבצעים הצבאיים בשטחים, תזכרו בעיקר את העצורים הפלסטינים הערומים, מושפלים ומבוישים, שתמונותיהם דוגמנו אחר כבוד בשלל כלי התקשורת. להנאתכם, הצופים בבית אגב.

וכנראה שאהבתם את זה, כי כשהרייטינג גבוה, וכמות הטוקבקים מגיעה לשיא, קברניטי התוכניות מבינים את המסר הסמוי, הלא מדובר, הסאב-טקסט המשתמע מנתוני הרייטינג: עירום מו?כר. וכשאפשר לשלב עירום, לאו?מנו?ת וריגושים זולים – אדרבא ואדרבא. לא צריך להיות פרוידיאני אסלי כדי לדעת שחרדת הסירוס הישראלית עובדת בטורים גבוהים בכל הנוגע לכיבוש; די להקשיב לפלמח זאבי מדבר על "זקיפות הקומה" וה"הזדקפות" שהסב לו "ול-7 מיליון ישראלים" המבצע לתפיסת רוצחי אביו, כדי להבין שמשהו כאן בהחלט הזדקף מול המרקע, אבל זו לא דווקא הקומה הישראלית, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת, נאדג' נאדג', ווינק ווינק.

כשהבחירות בפתח ומכבסת הקלישאות טוחנת את המרחב הציבורי, קשה לצפות לרמת סיקור חדשותי גבוהה. ועם זאת, גם אם הציבור בבית, ברובו, שמח בתמונות מבזות ולא ראויות כמו אלה ששודרו אמש, על חברת החדשות לשמור על סטנדרטים מינימליים של מקצוענות, ולהישמר שלא להידרדר לפורנוגרפיה לאומנית זולה, שיאה, במקרה הטוב, לזירת הטוקבקים באתרי החדשות, ולא למדורת השבט שלנו. והערה טרחנית אחרונה לסיום - כששלושה פלסטינים נהרגו בפעולת צה"ל אתמול, זה לא אומר ש"אין נפגעים".