בשנת 1968 ביים מל ברוקס את סרטו הראשון, "המפיקים". גיבור הסרט הוא מפיק תיאטרון כושל שלאחר ביקור של רואה החשבון שלו מבין שכדי ל"סדר" את מס הכנסה עדיף לו להפיק מחזמר כושל מאשר מצליח. מאותו רגע הוא עסוק במשימה אחת בלבד: איך להפיק את המחזה הגרוע ביותר. הוא מוצא את מבוקשו במחזה שנכתב על ידי מחזאי גרמני תימהוני ונקרא "האביב של היטלר". מכאן הדרך למחזמר קאמפי, המספר את סיפור חייו של היטלר בעזרת שירים וריקודים, קצרה. "המפיקים" זכה להצלחה בקופות ואף זיכה את מל ברוקס באוסקר על התסריט המקורי הטוב ביותר לשנת 68' (ברוקס הוא אחד הבמאים היחידים שיכולים להתגאות בשלושת סוגי הפרסים החשובים ביותר: אוסקר, אמי וטוני).
זו כנראה הסיבה לכך שבשנת 2001 החליט ברוקס להפוך אותו למחזמר מעל בימות ברודווי. גם גרסת הבמה שבוימה על ידי סוזאן סטרומן, כוריאוגרפית ותיקה, הפכה להצלחה גדולה וקיבלה שניים עשר פרסי טוני, הישג תקדימי בהיסטוריה של ברודווי. השנה החליט ברוקס להפוך שוב את יצירתו לסרט והפקיד את הבימוי בידי אותה סטרומן, שזהו סרטה הראשון. רוב השחקנים מהקאסט המקורי של ההצגה עברו גם הם למסך הגדול: מתיו ברודריק, (שבנה לעצמו לאורך השנים טייפ קאסט מרשים כחנון הקולנועי המושלם) בתפקיד רואה החשבון ליאו בלום, ונתן ליין בתפקיד מקס ביאליסטוק, מפיק תיאטרון עלוב שמממן את הפקותיו על ידי פיתוין של נשים קשישות. גם שני שחקני משנה נפלאים מהמחזמר בגרסת ברודווי, גארי ביץ' (כבמאי האקסצנטרי רוג'ר דה ברי) ורוג'ר בארט (כמאהב שלו, כרמן גיה) הצטרפו לצוות. שני ליהוקים חדשים ומבריקים, שנוספו בגרסת 2006, הם ותיק SNL וויל פארל (בתפקיד המחזאי הגרמני פרנץ ליבקינד) ואומה תורמן (שמשחקת את אולה, מזכירה מאותגרת שכלית אך שופעת נתונים).
התוצאה - המפיקים בגרסתו השנייה הוא סרט מצחיק ומהנה הרבה יותר מהגרסה המקורית. סטרומן מביימת את הסרט במיומנות שאיננה נטולת ברק וצוות השחקנים עושה עבודה ראויה. בגלל שהסרט מתבסס על גרסת הבמה נוספו לו שירים חדשים שמניעים אותו באנרגיה חדשה. מוקד המשיכה העיקרי של גירסת 1968, שנראית כיום קצת מיושנת ואיטית, הייתה תעוזתו של ברוקס להציג ספקטקל קומי העוסק בחייו של היטלר. ב-2006, מיותר לומר, נאצי שיק זו לא בשורה מזעזעת כל כך. "היטלר, סרט מגרמניה" ו"הנפילה" כבר הציבו בקדמתם, כמעט בטבעיות, את הצורר כגיבור ראשי.
סטרומן נזקקה אם כן לעוקץ חדש, ונראה כי לא מצאה אותו. זוהי נקודת החולשה של "המפיקים" 2006, שלכאורה יכול היה להרשות לעצמו להגיש סאטירה חריפה עוד יותר מזו של 1968, אך נמנע מכך. "המפיקים" החדש מתמקד דווקא בפוליטיקת הג'נדר: הסרט משופע בדמויות קאמפיות שלא היו קיימות בגרסה המקורית (הלסבית הבוצ'ית העובדת בצוותו של הבמאי ושלל דמויות הומואיות). עניין מעניין נוסף הוא דמותה של אולה: בגרסה המקורית היא דמתה לנשים הטיפוסיות מסרטי אסקימו מסרטי יהודה ברקן), טיפשה אך נכונה תמיד לסקס. ברוקס לא התבייש להעניק לה קלוז אפים סרי טעם המתמקדים באזורים אסטרטגיים. סטרומן מיתנה את הסקסיסיזם, ואולה מודל 2006 בגילומה של אומה תורמן נראית כבר יותר כמו פארודיה פוסט מודרנית על הדמות ההיא. "המפיקים" הוא בהחלט סרט קליל ואינטליגנטי. מי שאין לו בעיה עקרונית עם המיקס של מיוזיקל'ס וצלבי קרס יוכל אפילו ליהנות.
נאצים א גו-גו
מאיה פנחסי
16.3.2006 / 10:59