יהלומים לנצח

אז מה, מאיפה להתחיל? מההיסטוריה, המיתולוגיה החרושה לעייפה של הצמד הוותיק? מהשוואות מפוצצות מזן "הלנון ומקרטני שלנו", "הריד והקייל שלנו"? מפריסה ארכנית ומייגעת של יחסי הקרבה הדמיוניים בין הנחתום ובין מושאי הביקורת ("רמי וברי נמצאים לי בלב עוד מאז אותו יום בו נפגשו מבטינו ברוקסן")? או אולי הכי פשוט להצמיד שמות תואר – "הכי טוב שלהם בעשור האחרון", "אלבום השנה" וגו'? איך ניגשים לכתוב על יצירה חשובה?

במילה אחת, כן. פשוט כן. לקנות? כן. השמועות נכונות? כן. עונה על הציפיות? יס, יס, יס! ההתחפשות הרגעית הזו למויאלית בדם עולה לי בבריאות, באמת, אבל זה אולי היופי הגדול באמנות – כל אחד מאתנו מוצא עצמו, מדי פעם ופעם, כשמערכות השיפוט שלו סובלות מקריסה זמנית וההתפעמות מיצירה משתלטת עליו. "על המשמרת", החדש של פורטיסחרוף, הוא סיכול ממוקד לחוש הביקורת של חובב הרוק הישראלי, משום שחרף מגרעותיו – והן בהחלט קיימות – הוא מציע הנאה דו שכבתית לכל מי שהמוזיקה העברית קרובה לליבו: אלבום שמרגש גם בתוכן שלו וגם בקונטקסט שלו.

מרגש בקונטקסט, משום שהשיבה של פורטיסחרוף לעבודה משותפת היא סוג של הצהרה. שני היוצרים שהעירו את הסצינה הישראלית מתנומתה הכבדה והשוטה בסוף האייטיז התמידו ליצור מוזיקה מעניינת בשני העשורים שחלפו, אבל כל אחד מהם, בזמנו ובדרכו, חמק מעמדת המנהיג – או "המלך", כנהוג במקומותינו – של הרוק הישראלי. המוזיקה של פורטיס וסחרוף בנפרד אף פעם לא שקעה בתרדמת, אבל בכל פעם שהושלכה למרכז הבמה – כמו במקרה "נגיעות" של סחרוף – מישהו שם לקח צעד אחורה וברח אל השוליים הסהרוריים. בינתיים, הרעיון שאפשר ליצור בנחת בשוליים הפך לסוג של אידיאולוגיה, והזרם המרכזי של המוזיקה בארץ הפך משעמם בהרבה מזה של 1988 (השנה הגדולה של "סיפורים מהקופסה"). החיבור מחדש של פורטיס וסחרוף – ועוד עם גיל סמטנה, יובל שפריר וז'אן ז'אק גולדברג, ההרכב שטייל איתם בארץ בשיא ההצלחה של תחילת הניינטיז – ככל שינסו השניים להציגו כאיזה סוג של זרימה או נביעה טבעית, מסמן רגע של החלטה, או נכונות, לנסות להחזיר למרכז הבמה זן נכחד של רוק, שלא מתפשר על ההצהרה האומנותית, אבל גם לא על השאיפה להישמע ולסחוף אחריו קהל.

מרגש בתוכן, פשוט משום שזה מצליח. קשה להצביע על דבר מה ב"על המשמרת" שהוא בגדר חידוש, אבל כבר הרבה זמן לא יצא בארץ אלבום עם מחויבות כל כך חזקה למסר, שהמאמץ שלו לנסח אמירה צלולה לא בא על חשבון הריגוש הפשוט, ואפילו לא על חשבון הומור וקלילות מדי פעם. כמובן שגודל המעמד כן מכביד על היצירה השלמה, שנשמעת לעתים מתאמצת מדי ואפילו קצת "הצהרתית" (למסרים עצמם נגיע עוד מעט), ומן הסתם פחות אינטואיטיבית מיצירה ספונטנית כמו "סיפורים מהקופסה", אבל החוויה הכוללת פשוט מפעימה.

כי פורטיסחרוף לא רק "חרמנים לנגן אחד עם השני", כהצהרתו של רמי. הפעם יותר מתמיד, ובמיוחד לאור העובדה שלראשונה חיברו ביחד את כל הטקסטים, הם באים עם מטען רעיוני כבד ועם רצון להגיד משהו. די בהאזנה לשלוש הרצועות הראשונות באלבום – "חדשות מהירח" ו"תחת אש" שיצאו כסינגלים, כאשר חוצץ ביניהם שיר הנושא – כדי להבין שפ"ס מנסים לומר משהו על מצבה העגום של מדינת ישראל בימינו, אבל גם על הקשר שלה לרמת הפרט, לחיים האישיים של כל אחד מאיתנו. באופן כללי, התמלילים באלבום הם מהיותר אלגנטיים של פורטיס ובטח של סחרוף, ואף אם אמנם קשה לזקק מתוכם הצהרות נוקבות או ברורות במיוחד, האינטנסיביות של המוזיקה טוענת אותם בהתרסה מול אותה תרבות גוססת שכבר נידונה. מתישהו באמצע האלבום נוצרת סוג של בטן רכה עם כמה שירים פחות מדויקים – בעיקר "מעצבי דעת הקהל", דואט עם מוקי שנשמע קצת מחוץ להקשר כאן – והעצבנות הכללית מתחילה להישמע קצת מבולגנת, אבל חטיבת השירים האחרונה, שסוחבת את המיקוד מהפוליטי אל האישי ומהקקופוני אל הצלול, הופכת את "על המשמרת" לחוויה מזככת ממש.

רבות כבר דובר אודות שיר הסיום (הנהדר) "העולם האמיתי", אבל נדמה שדווקא "מועדון החולמים", השיר הקודם לו, מזקק בצורה המדויקת ביותר את מה שפורטיסחרוף מנסים לומר כאן. בשיר העגמומי הזה מצטט סחרוף את הרבי נחמן, שאמר "עיקר הדיבור הוא הנפש", כחלק מסיפור על אדם שכל כך רצה לשמור על האידיאולוגיה שלו, עד ששכח לגמרי להיות בנאדם. פה, בעצם, טמונה התובנה החדשה: אמנות, בזמנים כאלה, לא צריכה לעשות הפרדה בין מסר ובין רגש, או אפילו בין מילים ומוזיקה. התובנה הפוליטית או החברתית היא נביעה טבעית של ההתעוררות הרגשית, הפיזית, ממוזיקה חזקה, דחוסה, פופית במובן הטוב, שלופתת את המאזין ומנערת אותו מהרגלי ההאזנה המקומיים. אין הבדל מהותי בין הדיסטורשנים הכבדים ב"חדשות מהירח" לבין הטקסט השמאלני החריף של מיכה שטרית ב"פנתר שחור". שניהם קוראים לנו להתבונן בעולם האמיתי. ללכת. להתעורר.