דומם צומח 9

הפסל "הלולגל" ניצב ב"בית דני" בשכונת התקווה, תל אביב. הוא ממוקם בלב רחבת הלבנים הסטרילית של מרכז התרבות המקומי. ברקע, מאחוריו, אפשר לקלוט רק בקושי את הבתים הישנים של השכונה הדחוסה. הוא עצמו נהנה מבידוד כמו מממלכתי שכזה, קצת "תרבותי" וקצת מתנ"סי באופי. יציקת הברונזה של "הלולגל" מתנשאת לגובה של שישה מטרים, ונראית כמעין צרור נוצות או כנפיים, שמחוברות לגלגל בצד, למטה. קצת כמו המיקום שלו בשכונת התקווה, גם הפסל עצמו עושה רושם כמסתיר דבר מה, יותר מאשר מייצג אותו.

"הלולגל" הוזמן מהאמן מוטי מזרחי בשנת 91', קצת אחרי שטיל סקאד נחת במקום וחרב את הרחבה. מיליונרים מחו"ל הזדרזו לתרום כספים לשיפוצים, כשעבודת אמנות היתה מתבקשת כדי לקשט סוג כזה של מיזם. מזרחי, שהפסלים שלו הן נכס צאן ברזל של התרבות הישראלית, לא התקשה להתחבר להצעה. "בארץ הזאת יש נטייה לתת שמות מפוצצים לכל המקומות חסרי התקווה. משמעות הפסל שהצעתי היתה 'אף על פי כן': אני בא משכונה דומה, רמת ישראל, וממקום של אסון. אבל יש משהו שמושך אותי למקומות החיוביים".

מזרחי התבקש ליצור עבודה שתתכתב עם האירוע הטראומטי, וכבכל היצירות שלו, שילב את החוויה האישית הקשה שלו, באמירהרחבה יותר. את גיל ההתבגרות בילה מוטי מזרחי בבתי חולים בשל דלקת פרקים ניוונית, עבר ניתוחים וטיפולים מפרכים ושנים, והתנייד בכסא גלגלים. מאוחר יותר הצליח לעבור להליכה מאומצת בעזרת קביים. מזרחי ערך מיצגים קונטרברסליים בהם השתמש בגופו, ובין היתר התבסס כאחד מפסל חוצות העסוקים בארץ, כשבפסלים שלו ממוקמים בכל קצותיה כמעט. פעם, במיצג בכפר נווה שלום, הציג מזרחי רוכבים מכונפים שדיוושו על אופניים, אך לא התקדמו. שם נולדה "רוכבת השלום" שלו - תמה שחזרה והופיעה בעבודותיו, ושבאחד הגלגולים יצגה את ישראל בביאנלה בוונציה בשנת 88.

מזרחי תכנן לשכונת התקווה פסל מורכב: קונסטרוקציה שמניעה תקליט גרניט, ממנו יוצאת אלומת אור שרושמת "התקווה", ומאירה שלוש נשים עם כנפיים על אופניים. העיריה אישרה את ההצעה, אבל אז הגיעה בקשה דחופה להיפגש עם וועד שכונת שכונת התקווה. הוועד, שהיה מצוי בסיכסוך עם ראש העיריה דאז צ'יץ', החליט להשתמש בפסל של מזרחי ככלי לניגוח העיריה. "הם הסבירו לי
שיש בפסל נשים עירומות, שזאת עבודת אלילים, וחוץ מזה אישה היא אם כל המלחמות ככה שאסור לפסל אותה בהקשר של שלום". מזרחי נדרש לפגישה שניה, הפעם עם סגן ראש העיר של ש"ס, הרב יצהרי, שהורה לו חד משמעית "לכסות את הפסל, ולכרות לו את הראש. הוא הצמיד לזה איזה פסוק מהתנ"ך בתור נימוק", מספר מזרחי.

הגלגל הקטן הוא מה שנשאר מהדינמיות של את הפסל המקורי, זה, ושם הפסל, שהוא סוג של הכלאה בין "גלגל" ל"אלוהים". "הפסל ככה הוא יותר פסל זיכרון", אומר מזרחי, "רוכבת השלום המקורית הביאה מימד של התקדמות והומניות שיש בגוף האנושי. הפסל לא היה מיני, אבל אין חיים ללא גוף ואין עולם ללא מיניות, כי אז אין שום מאבק. יסודות סותרים יש בכל דבר בעולם, אפילו אלוהים הוא לא אחד ויש גם שכינה וגם שטן. רק לאחרונה, אחרי שנים, הבנתי שהרבנים לא התווכחו עם תכני הפסל, אלא בכלל ניהלו איזה מאבק פוליטי קטן נגד ראש העיר דרך הסירוס של האמנות. "הלולגל", כך יצא, מתכתב עם המציאות הגשמית אפילו יותר ממה שהיה אמור.