קטשופ ונוזל לעיניים

שני דברים אי אפשר לקחת מ[[מאיר שלו]]: הראשון הוא חוש ההומור המיוחד שלו, אותו הוא יודע היטב להעביר בכתיבתו. ארבעה תיירים אצלו הם "ארבעה אפים צרובי שמש", צחוקם של הייקים נועד להודיע "שהם אמרו דבר מצחיק", ובספרו החדש, "יונה ונער", מסתתרות עוד המון מהתלות והתלוצצויות קטנות כאלו, שמנסחות במדויק את האימג'ים שצרובים בתודעתם של הישראלים. השני הוא שליטתו בשפה העברית, וקשה שלא להתפעל מהעושר שלו במילים ומהצורה שבה הצליח לאלף את מילותיו, לחבר אותן וללהטט בהן. די בשני אלו כדי להציב את שלו בלב הקונצנזוס, ככותב מן השורה הראשונה, אבל בספרו החדש הוא שב ומוכיח שלמרות שיש לו את אבני הלגו הכי צבעוניות והכי מעניינות בגן, בסוף הוא מצליח לבנות רק עוד מודל של לגו – מודל פלסטי ומשועתק של פסאודו-מציאות.

מדובר ברומן געגוע לבית וליציבות, וכל הדמויות בספר משתוקקות לחזור לביתם: הגיבור הדובר בספר, יאיר, עוזב את ביתה של אשתו, ומנסה למצוא לעצמו לראשונה בחייו בית משלו, וכשהוא מוצא אותו הוא מצהיר שהגיע אליו "כשב, לא כבא". תוך כדי החתירה לבית הוא מספר לנו את סיפורו של "התינוק", אשר עתיד להתגלות כבעל תפקיד מיוחד בחייו של יאיר, שהוא יונאי מומחה בפלמ"ח, ורוצה רק לשוב הביתה מן המלחמה כדי להתחתן, ליצור בית ולעשות ילד עם אהובתו מילדות. היונים בספר הן יוני-דואר, שייחודן בכך שהן יודעות תמיד לחזור לשובך הבית שלהן, ומעופן מתואר כאודיסיאה, על שם מסעו המייגע של הגיבור ההומרי חזרה הביתה מן הקרב. אמו של יאיר חיה את חייה בירושלים בשאיפה תמידית לשוב לעירה תל-אביב, ואפילו דרכו של תא הזרע אל הרחם מתואר כשיבתו אל הבית. הבית הוא דמות מטא-פיסית ברומן, שמרגישה ומזדעזעת כאילו הייתה אדם, שיש לדבר איתה ולפייס אותה, ושאין כללים לבנייתה. כביכול, ממש כמו בני-אדם, כל בית הוא שונה, חיה יוצאת דופן בעולם.

כוונותיו של שלו ברורות מאד, ורק קורא רשלן מאד לא יבין כיצד בסופו של דבר ישתלבו שני הסיפורים, זה של יאיר וזה של "התינוק". לכן הרמזים ששותל שלו לאורך הספר, שנדמים בתחילה כאתגר מחשבתי, הופכים עד מהרה למטרד. אך מטרידה יותר העובדה שלמרות שהשיבה הביתה היא נושא מרגש, ושהספר כולל דם, יזע ודמעות – חסר בספר רגש אמיתי. שלו הוא פועל של כתיבה, מניח לבנה על לבנה, ובסופו של דבר בונה בית מרשים למראה אך כזה שאי אפשר לגור בו. כמו בסט של סרט הוליוודי, הדמעות של גיבוריו נדמות כתוצר של נוזל לעיניים, והדם דומה יותר לקטשופ. מסצנת המוות הידוע מראש של "התינוק", אשר יכולה הייתה להיות שיא הסיפור מבחינה רגשית, אי אפשר כלל להתרגש, כיוון ששלו כרך אותה משני צדדיה בשני תרחישים מופרכים לחלוטין, וחייבים לעמוד על משמעותם, אף שיש בכך מן החבלה בהנאתם של הקוראים הרשלנים שהוזכרו למעלה (אלו מתבקשים לדלג על הפסקה הבאה).

ברגע מותו של "התינוק" בשדה הקרב, הוא מאונן לתוך מיכל, מצמיד אותו לרגלה של יונה, ומשלח אותה אל אהובתו, אשר מזדרזת להזריק את הזרע לתוכה ויוצרת בכך את יאיר, גיבור הספר. השתלשלות האירועים המופרעת הזו היא הצהרה על יאיר כישוע מודרני, נטול כוחות אלוהיים, אך עדיין קורבן במהותו בגלל הדרך בה נולד: היונה בנצרות מסמלת את רוח הקודש, ובספר היונה, כרוח הקודש, היא זו שמאפשרת את הפרייתה של אימו הבתולה של יאיר. ואכן, לאורך הספר אימו היא זו שקובעת את מסלול חייו; היא בוחרת לו את מקצועו, את אשתו ואת ביתו האחרון, ולנצח יישאר יאיר מאוהב באימו הקדושה, שהרסה את חייו בעצם יצירתם ומנעה ממנו כל אפשרות לתחושת שייכות למשפחתו, לעמו, לארצו. החיים שהיו ראויים לו כבן למשפחתו נגזלו ממנו כיוון שלמעשה לא היה בן לאדם אשר גידלו כאב, והוא לעולם לא יגיע אל הבית אותו הוא מחפש, כיוון שהבית, כישות הנפרדת שהינו, הוא מושג חמקמק וערטילאי ממש כמו שבני האדם הם חידות עבור יאיר. סופו של הספר מלווה בתחושת החמצה גדולה, ששלו מתעקש להדגיש בעמוד אחרון ומיותר של "איפה הם היום".

חייבים להודות שהסוף הגרוטסקי הזה מגיע אחרי קריאה סוחפת למדי, ששלו מתבל אותה במיומנות לא מעיקה בפירורי מידע רבים ומגוונים, פירותיו של מחקר מדוקדק ורציני. הקריאה הזו מהנה מבחינת הלשון, אבל היא נטולת כל התעלות נפש אמיתית ואינה מצליחה להגיע אל הלב. המילים היפות של שלו וטכניקת הכתיבה מעוררת הקנאה שלו הן חפצים יקרי ערך ונדירים, אבל הם מגיעים לקורא בגרסת סיליקון. נדמה שהספר שלו נכתב כמו blue print של ארכיטקט, ולא כמו צבע של צייר על קנבס; יש לו מטרה ברורה, יש לו כלים וכשרון, אבל למוצר הסופי אין שום קשר לרגש, וזה חסרון נורא.

"יונה ונער", מאיר שלו (עם עובד).