זקנים סינים והפתגמים שלהם

עם כל הכבוד לסצינת קונג פו הקירות, אפילו אביר הטעם המפוקפק גיא שמי נזעק לצאת לקרב נגד ההייפ של "שבע החרבות"

גיא שמי
19/03/2006

אם זו השלווה של קים קי-דוק מקוריאה, או האכזריות של טאקשי מיאיקה מיפן- הקולנוע מהמזרח הרחוק הולך וצובר אופנתיות גדולה במערב, גם מעבר לסרטי קונג פו שוברי קופות כמו "נמר דרקון" או "גיבור". טסוי הארק, במאי "שבע החרבות", רחוק מאוד מלהיות מזדנב של הגל האופנתי. בתקופה שהוא לכלך את הידיים בהפקה מסובכת ורצינית כמו של "היו זמנים בסין", אחד מסרטי הקונג פו הטובים ביותר בכל הזמנים, ז'אנג יימו עוד התעסק ב"פנסים אדומים" ואנג לי עוד לא התחיל לעשות סרטים. מהבחינה הזו, "שבע החרבות" הוא צעד מבאס אחורה במוניטין שלו.

ב-1660, עם תום תקופת ממלכת מינג ותחילת ממלכת קינג, הטילה הממשלה איסור מוחלט על למידה ושימוש באמנויות לחימה. הלוחם האכזרי ורודף הבצע "רוח אש", ששירת בצבא מינג, רואה באיסור החדש הזדמנות עסקית גדולה; רוח אש אוסף צבא לוחמים צמא דם ויוצא "לאכוף" את החוק החדש תוך כדי השמדת כל הכפרים בסביבה, כולל הילדים והקשישים - שראשם אמנם שווה פחות כסף אך עדיין נחשב לרווח נקי. פו קינגזו, שבימי ממלכת מינג היה מוציא להורג במקצועו, רוצה לכפר על חטאי עברו ולמנוע את שפיכות הדמים המיותרת. על הר טיאן הגבוה, הוא ושני כפריים שהצילו אותו מתלייה פוגשים במאסטר גדול שמעניק להם (ולארבעה חברים אחרים שיצטרפו מאוחר יותר) שבע חרבות קסומות, בעזרתן יוכלו להביס את רוח אש הנפשע וצבאו.

זה אולי נשמע כמו סינופסיס לפנטזית קונג-פו קסומה, כיפית ומהנה, אך לא כך הדבר. נכון, אנחנו מורגלים במינון מסוים של פתגמים וסמליות בסרטים סינים; אחרי הכל יש המון זקנים סינים חכמים ולכל אחד מהם שלל פתגמים. נכון גם שהקיבולת שלנו לקיטש ובנאליות עולה ברגע שהסרט הוא בשפה שאנחנו לא מבינים; במקרה של המזרח הרחוק אנחנו לא מבינים אף מילה, לא כל שכן בסרט הזה, שדובר שלוש שפות שונות: קוריאנית, קנטונזית ומנדרינית. אין ספק שבאנגלית גם "גיבור" היה נשמע טיפשי, ועדיין- ב"שבע החרבות" הקיטש הסימבולי דומיננטי גם דרך התרגום. מאחר ומדובר בסרט בן מאה וחמישים דקות, באיזשהו שלב זה מתחיל ממש להרגיז.

העלילה של "שבע החרבות" לא הרבה יותר מופרכת, או דמיונית, או טפשית, או איך שלא תרצו לקרוא לזה מכל להיט קונג פו סיני של השנים האחרונות. ובכל זאת הוא מעביר תחושה של עוד פחות השקעה: יש בו המון עלילות מקבילות שאפילו מתחברות אחת לשניה בדרך זו או אחרת, אבל שום דבר לא ממש מוביל לאף מקום, והעלילה המרכזית של "צבא הרשע של רוח-אש נגד שבעת הלוחמים" נשארת הדבר היחיד שמניע את הסרט קדימה (באטיות מרובה, אגב). זה מרגיש כמו כמה פרקים מחוברים בסדרת קונג-פו לנוער. הייתי לוקח את הילדים אלמלא הראש הכרות ההוא.

צילום הקרבות התזזיתי נוסח NYPD הוא קונספט די חדשני בסרטים שעד עכשיו ניסו להעביר את האקשן בעיקר דרך התנועה של השחקנים. הרעיון אמנם גורם לסיטואציה להראות יותר ריאליסטית, אבל הוא מוציא את כל החן וה"ריקוד" מאמנויות הלחימה. התזזיתיות ב"שבע החרבות" מודגשת הרבה יותר מדי, השוטים קרובים בטירוף, נחתכים כל שניה, יוצאים מפוקוס ונראים מתאימים ל"ילד הקארטה" יותר מלהפקה גרנדיוזית רבת ניצבים. המוזיקה בסרט היא כבר ממש קטסטרופה: פס הקול מורכב ממעין תרועות האנס זימר סיניות בומבסטיות עד כדי כך, שהן אפילו מקשות על הריכוז בעלילה. לזכות הסרט אציין שללוחמת הטין-אייג'רית הגותית מהרעים יש לוק מעולה, (וחבל שהיא מתה כל כך מוקדם); שהדמות של רוח-אש מאופינת בעומק מסוים, כשלוקחים לו את הבחורה הוא לא מתרגז אלא מתעצב (רגש לא שכיח אצל רעים ראשיים במזרח הרחוק בפרט ובעולם בכלל), ושהסצנה האחרונה שכוללת קונג פו קירות אנכי בחדר צר מאוד, היא משהו לא רגיל. קצת מעט מדי, קצת מאוחר מדי.

משהו השתבש מאוד עבור טסוי הארק ב"שבע החרבות". יש לשער שלולא ההצלחה של "נמר דרקון" ו"גיבור", הסרט הזה לא היה מקבל את התקציב שהוא קיבל בזמנו ואת ההתייחסות שהוא מקבל עכשיו. למי שנחוש כן להנות מהסרט, גונבה שמועה לאוזניי שגרסת הדי-וי-די תכלול עוד כמה וכמה סצנות משום מה נערכו החוצה, ומי יודע- אולי הטוטאל עוד יגיע ללמעלה מ- 270 דקות. לעניות דעתי, 40 דקות של קרבות נטו בסלון הן האופציה האידיאלית לצרוך את הדבר הזה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully