תיסלם, בוקר של כיף

בואו נדבר קצת על יזהר אשדות. בעצם, בואו נדבר על התדמית של יזהר אשדות כמוזיקאי. מי שהיה אחד האחראים לתדמית האליטיסטית של גלי צה"ל בסוף שנות השבעים-תחילת השמונים; הגיטריסט החתיך ואליל הנערות של תיסלם; המפיק המוזיקלי המוכשר שלקח את מזמוריה התימניים של עופרה חזה ז"ל והפך אותם ללהיטי ענק עולמיים; שלקח תחתיו בובה בשם "אדם" (או כריס לייף אם חייתם בגרמניה באותה תקופה) והפך אותה לאליל נעורים גם ללא מאמץ אס.אמ.אסי-קולקטיבי של מעלה אדומים; הזמר של השיר העברי הגרוע בכל הזמנים ("צילו של יום קיץ", ושאף אחד אפילו לא ינסה להתנגד) והמפיק והמעבד המוזיקלי המוביל בתחום האלקטרוניקה בארץ.

במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא עבד כמפיק, כותב ומעבד כמעט עם כל אמן מקומי אפשרי. משלמה ארצי דרך סי היימן ועד למיכה שיטרית, ברי סחרוף ואפילו שלומי שבת. כולם, ללא יוצא מן הכלל, התייצבו בשלב זה או אחר בפתחי אולפנו וביקשו עזרה. ואשדות נתן. כמו מניאק נתן. נתן ונתן עד שהשתרש הלך הרוח שהפך למיתוס, שאי אפשר בלעדיו, מכיוון שהוא ה-מומחה להפקות רוק שמשלבות בתוכן אלקטרוניקה עכשווית. כאשר רצו החברים של נטשה קורטוב של דאנס באלבום הקונספט "רדיו בלה בלה" הם הגיעו לאשדות. האולפן שלו נחשב לשיאה של הקדמה האלקטרונית בארץ, ולמכה של המוזיקאים שרוצים להסיר מעצמם את שכבות השומן העודף ולעדכן את הצליל שלהם.

הבעיה היא שמיתוסים לחוד ומציאות לחוד, והצליל של אשדות עדכני בערך כמו טוסט מבייגל נאש עם אותם שטיקים מיושנים מאז ימי "אם ננעלו" (שכבר אז נשמעו אנכרוניסטיים, אבל למה להתקטנן, עם הצלחה לא מתווכחים וגו'). ובכל זאת, בפשפוש קל באזורי האונה השמאלית, מגלים שהיתה פעם אחת, שבה אשדות המפיק המוזיקלי הצליח להשפיע על קטע מוזיקלי ולהפוך אותו לאבן דרך במוזיקה העברית, כשהוא מותח קו מוזיקלי מקביל ומזהיר בינו לבין הנעשה בעולמנו.

"בוקר של כיף" נכלל במקור באלבומה השני והפחות מצליח של להקת תיסלם, "תיסלם 2". בניגוד לשמו מדובר בשיר מדכא למדי, הרבה בזכות הטקסט שכתב יעקב רוטבליט, שמתחיל מתיאור ענן לבן בשמים כחולים, ונגמר בגעגוע לבחורה, אבל בעיקר בשל הלחן המלנכולי של יאיר ניצני, והעיבוד הדאבי של יזהר אשדות שמעניק לו תחושת עצלות משתרכת. הסינגל של השיר שוחרר לרדיו גם עם גרסת דאב – עניין שראוי לדיון בפני עצמו – אבל דווקא הגרסה המקורית היא המרשימה יותר, מפני שהיא מטמיעה את הדאביות בתוכה. זה מתחיל בתפקיד הרפטטיבי והמהפנט של הבאס (צוף פילוסוף בתפקיד ג'ה וובל) ובמקצב השאפלי של סמי אבזרדל, שבמקום לחבוט בתופים כהרגלו, מלטף אותם בעדינות ומחכה לאפקט האקו שפותח עליו אשדות, והופך כל מכה קטנה למלאת חשיבות ואנדרסטייטמנט. השירה של דני בסן, מצליחה היכן שזמרים ישראלים נכשלים בדרך כלל – הוא עובר בין גוונים שונים של הקול שלו (דקלום הטקסט בבתים שיוצר מלודיה נפרדת, שירה רכה בפזמון הראשון ושירה סוחפת בפזמון השני) ומתייחס אל הטקסט בכבוד כאילו נכתב על ידו. גם הגיטרות נמנעות מהדיסטורשן התיסלמי המוכר, והנגיעות הקלות בהן, שעושות הרבה כבוד לבאס, מלאות באפקטים של הכפלות לרוחב ולאורך, מה שהופך את השיר לכזה שהמלודיה שלו מגיעה מתוך המרווחים בין התפקידים המוזיקליים ולא מתוכם.

בסך הכל שני אלבומים רשמיים יצאו לתיסלם, מתוכם מעט מאוד שירים אינם להיטי ענק בסדר גודל המנוני. מדובר בהישג חסר תקדים ברוק הישראלי, בכל הקשור ליחס בין שירים שלהקה כתבה, לכאלו שהצליחו, ובצדק. "בוקר של כיף" מראה שהאיכויות של תיסלם לא נגמרו בסרטי הזיעה או במלחמה הפיקטיבית עם בנזין, אלא מלמד על להקה עם עומק שיכולה היתה להיות גדולה גם מעבר לארעיות של הצלחתה.