יורם מארק-רייך, "עד הרצח הבא"

הגופה העירומה שכבה על גחונה, טובלת באדמה הבוצית. חזייה בצבע בז' היתה כרוכה סביב צווארה. פניה בתוך השלולית הדלוחה, מוסתרות מפני השמש החיוורת שהציצה מבעד לענפי העצים. שערותיה הארוכות צפו על פני המים בגוש סמיך, ולכדו ביניהן זרדים ועלים שנשרו. צבע העור היה אפרפר. רק ברגל שמאל ובישבן היה העור מרוטש וצבוע בדם קרוש, שחור. ברגל שמאל חסרה פיסת בשר באזור העקב, ועצם לבנה בלטה החוצה, מכוסה בנמלים שהתהלכו עליה בשיירה דו-סטרית.

הציפור הקטנה שקיפצה בעליזות על גבי מצע הבשר המת קפאה לרגע במקומה. ענפים קטנים נרמסו ונשברו. ענפים אחרים הוסטו והתקפלו. צעדים התקרבו. צעדים וקולות.

"קטעים איתך, בחיי!" רטנה נערה שעל חולצתה התכולה התנוסס סמל של תיכון עירוני ה'. היא פסעה בעקבות נער פרוע בלורית שפילס להם דרך בין ענפי החורשה. "טיול שנתי אתה עושה מהעניין הזה..."

"אל תיתני לי עצות!" זעף העלם ומחה טיפות מים שנשרו מהעצים על פניו זרועות החצ'קונים. "עדיף לשמור מרחק. אני לא צריך בלגנים על הראש. גם ככה אני על תנאי בבית ספר הדפוק הזה."

"תפסיק, תפסיק. אל תגזים! כולה כמה שאכטות ואנחנו חוזרים," היא השתעלה קלות אל תוך ממחטת נייר שראתה ימים נקיים יותר, ואז טפחה על שכמו. "היי. למה עצרת?"

הנער עמד קפוא על מקומו ועיניו מזוגגות. הוא חרחר וניסה לשווא להפעיל את מיתרי הקול בגרונו. כמה פעירות פה אילמות, ואז בקעו מילים חלולות שהזכירו את הימים הרעים של גיל שלוש-עשרה שבהם סירב קולו להתחלף: "שם! כחח... על השביל! תראי!"

היא הציצה מעבר לכתפו ופלטה צרחה ששכנעה סופית את הציפור לפרוש את כנפיה ולעוף משם בבהלה. הצעקה הדהדה בחלל הוואדי בפינג פונג מצמרר עד שנעלמה כליל.

ושוב חזר השקט לרבוץ בחורשה.

עד שנחלצו עוד כמה מילים מפיו של הנער: "בבב-בו-בואי! מהר! נסתלק מפה!"

ניידת הזיהוי הפלילי לא הצליחה להתקדם יותר מאשר מטרים ספורים בשביל היורד אל הוואדי לפני שנתקעה. שני שוטרים ירדו ממנה בקפיצה ודחפו אותה לאחור לפי הנחיות הנהג המקלל.

"נו, באמת! אתה עוד מתלונן?" התעצבן עליו השוטר הגבוה מבין שניהם. "תסתכל איך אני נראה! בוא נתחלף ואז נראה אותך!"

ואכן, הגלגל הימני-אחורי הסתובב על צירו בתוך הבוץ, התיז אדמה רטובה על סביבותיו, ונכשל בניסיונותיו לתפוס נקודת אחיזה בקרקע. המנוע נהם ושאג, הצמיג התחפר על ריק ומדיו של הגבוה כוסו במהירות בנתזים כהים ורטובים. הוא גידף את הנהג, את הרכב התקוע ואת מי שהמציא את החורף.

את המשך הדרך עשו השניים בהליכה גלשנית תוך כדי לפיתת ענפי שיחים ועצים, בעוד הנהג נסוג ברוורס עצבני לעבר שולי הכביש חסר המדרכה, שם נותר להמתין להם תוך כדי האזנה עצלה לטרטורי רשת הקשר.

מאה מטרים לפניהם היתה הגופה, שרועה פשוטת איברים בתוך מי הגשמים שנקוו בקרקעית הוואדי. שני צלמי עיתונות זריזים דאגו לתעד אותה מכל הזוויות האפשריות, כשהם מחליפים ביניהם בצהלה הלצות מלוכלכות שעסקו בצעירה המתה ובתנוחה שבה שכבה.

"תפסיקו לדבר ככה, חבר'ה. בחייכם, קצת כבוד למנוחה..." נזף בהם צלם משטרתי שהיה חמוש במצלמה מגושמת וחבוטה, ועשה את מלאכתו בעצלתיים כשהוא מקפיד שלא לטנף את מדיו.

ארבעה מתוך חבורת האנשים שהתקבצה במקום לבשו מדי משטרה. הבכיר שבהם היה תת-ניצב יעקב אשל, מפקד המרחב. הוא גירד באופן בלתי רצוני את שפמו העבות בעודו נובח לתוך מכשיר קשר רעשני.

ברגע שסיים את דבריו והחזיר את המכשיר למקומו, זינק מול פרצופו ברנש קטן ועכברי למראה. היה זה נציג חיפה והסביבה, אחד משני המקומונים המובילים בעיר – אדם תזזיתי שענה לשם שמקלר, ואשר את שמו הפרטי איש לא טרח לזכור. הוא חבש כובע מצחייה הפוך, וידיו לפתו בחוזקה פנקס ועט כדורי. טון קולו היה היסטרי מעט: "תת-ניצב אשל, מה אתה אומר על זה? שלוש בחורות מתות בחודש אחד זו כבר תופעה, נכון? ידוע לכם על נעדרת שמתאימה לגופה הזו? אפשר לקבל את תגובה ראשונה?"

אשל התבונן בו במבט מיוסר, ועיניו העידו שתגובתו הראשונית המועדפת היתה לזרוק משם את הכתב לכל הרוחות. "תעזוב אותי בשקט, שמקלר. כשארצה להגיב תקבלו עדכון בביפרים שלכם."

"תן משהו, כמה מילים... בחייך," התחנן הלה בעליבות. "העורך שלי יהרוג אותי אם אחזור בלי כלום."

"תמשיך להפריע למהלך התקין של החקירה ולא תחזור בכלל אל העורך שלך," רטן אשל. "ושלא תעז להדליק סיגריה לידי!" נבח פתאום.

"בחייך, אשל... אנחנו תחת כיפת השמים... מה יש לך," התבכיין הכתב והיסס מעט לפני שהפעיל את המצית שבידו. "אין חוק נגד זה."

"תתרחק ממני, שמקלר!" המילה האחרונה כמעט נורתה מפיו של הקצין.

שמקלר נסוג לעבר עמיתיו, סובב את גבו אל נציג החוק והצית סיגריה ביד רוטטת.

"סתם עצבנת אותו, טמבל," העיר לו בלחש צעיר גבוה בעל בלורית מוקפדת, שלבש מעיל גשם ארוך בצבע חאקי, ועגיל זערורי בצורת כוכב מחומש קישט את אוזנו השמאלית. זה היה מיקי אלמוג, כתב הפלילים של חיפתון, המקומון המתחרה בחיפה והסביבה. "אתה לא רואה שהוא גם ככה עצבני בזמן האחרון?"

"עצבני-שמצבני..." מלמל שמקלר וינק מהסיגריה. "אני חייב להצדיק את תוספת השכר שביקשתי. הבקשה מונחת על שולחן העורך כבר שלושה שבועות, ואני בטח בתקופת מבחן עכשיו."

"למה אתה חושב שזה צריך לעניין את אשל?" התערב בשיחה העיתונאי השלישי, אבנר זמורה, ברנש שמנמן ומוצק שפניו הוסתרו מאחורי זקן אדמוני סמיך. "ספר לו שאתה בתקופת מבחן, והוא יצמיד לך קצינת מבחן..."

"אתה שתוק, זמורה!" ה?פנה אליו שמקלר את מבטו, וידו, שאחזה עדיין במצית, חיפשה לשווא את כיס חולצתו. "אתה, עם המשכורת שלך והבונוסים, יכול לפרנס בשקט את המשפחה ואת הפילגש המכוערת שלך. אני, עם משכורת הרעב שלי, יכול לגדל רק אוב?ר ממאיר בחשבון הבנק! אוב?ר שאני לא מצליח להתגבר עליו כבר שנתיים!"

"תעבור גם אתה לעיתון ארצי," יעץ לו הג'ינג'י וזדון מחויך נמרח על פני המברשת שלו. "אני יכול להבטיח לך שבידיעות משלמים לגמרי לא רע..."

"באמת, איך לא חשבתי על זה קודם!" ענה שמקלר במרירות. "הבעיה היא שכדי לעבור לעבוד בעיתון העשיר שלך, צריך להיפטר קודם מהכתב הפלילי הנוכחי, שזה לגמרי במקרה אתה..." הוא נצמד שוב לסיגריה שלו ארוכות ואז סיכם: "יאללה, תעשה טובה לאנושות ותתפגר כבר!"

זמורה חייך ברשעות. "אוי, שמקלר, שמקלר... תאמין לי שאין כמוך..." הוא שתק לרגע ואז המשיך: "וטוב שכך."

"לך להזדיין!" פלט האיש הקטן והלך הצידה להשתין.

סרט פלסטי לבן-אדום עם המילה "משטרה" סימן את גבולות זירת האירוע. רוח חזקה החלה לנשוב, והסרט רטט, חבט באוויר ואיים להינתק ממקומו.

חבורת העיתונאים – שאליה הצטרפה זה עתה גם כתבת הפלילים של מעריב, צעירה בלונדינית סמוקת פנים ומתנשפת – ליוותה את אשל ואנשיו במהלך טיפוסם האיטי בשביל המוביל אל הכביש. החבורה הקפידה לשמור על מרחק ביטחון של שני צעדים מהקצין הזועף. אחרון בטור צעד זמורה, שעדכן בדיבור לחשני בטלפון הנייד את מערכת עיתונו לגבי צעדיו הבאים לאותו יום.

"הפסדתי משהו?" חזרה ושאלה הבלונדה. "אל תסתירו ממני כלום, חולרות, כשהעיתונים שלכם יתפרסמו אדע אם שיקרתם!"

"את יכולה להירגע, תמי," אמר הצעיר במעיל הארוך. "הגעת שתי דקות אחרי שלקחו את הגופה, ותאמיני לי שרק הרווחת מכך שלא ראית אותה. איזו חיה רעה כרסמה לה את רגל שמאל עד העצם וקרעה לה לגמרי את הגרון ואת החזה. חשבתי שהתנים כבר נעלמו מזמן מהאזור, אבל לכי תדעי, אולי איזו נמייה רעבה עשתה לה את זה. הפנים שלה היו נפוחות כמו בלון ומטונפות בבוץ. לא מצאו עליה מסמכים או תעודות או איזה רמז מזהה. בלי בגדים, רק חזייה על הצוואר ונעלי עקב זרוקות בבוץ. הייתי נותן לה עשרים פלוס, אבל קשה לדייק כי הפרצוף הנפוח נראה כמו החלום הכי רע שהיה לך... זה הכל. אשל לא נידב לנו שום פרטים בינתיים."

אשל פלט נהימה מלאת משמעות למשמע אזכור שמו.

"נאנסה?"
"לא ברור. היו עליה סימני מאבק, אבל כרגיל, מחכים לדוח הפתולוגי."
שלוש גופות של בחורות בחודש זה כבר ממש סיפור!" התלהבה תמי. "היי, תנחום!" קראה לעבר אחד הצלמים, בחור ארוך ושדוף. "תעשה טובה ותעביר לי במייל כמה תמונות! הצלם שלי לא הצליח להגיע בזמן כי הצמידו אותו להפגנה של הסטודנטים באוניברסיטה!"

"יפטרו אותי בגללך!" ענה תנחום והגניב מבט שואל לעבר זמורה, אך ניכר היה עליו שימלא את בקשתה. חיוך קטן ומחורמן עיוות את שפתיו במשך רגע ארוך לפני שהוסיף: "תגידי, תמי, אחרי כל הטובות האלה שאני עושה לך, לי י?צא ממך פעם משהו?"

"כן, כאב ביצים!" הבטיחה הבלונדינית והחישה את צעדיה.

יורם מארק-רייך, "עד הרצח הבא" (ספריית מעריב)