אין שניצולים

כל מי שפתח הבוקר את העיתון קרא בתדהמה על השואה של העופות. "כמיליון עופות יומתו", "משרד החקלאות החל להשמיד עופות", זועקות הכותרות. "להשמיד" ולא פחות. בישראל המינוח "השמדה" שמור באופן כמעט אקסקלוסיבי לענייני שואה, תבדקו באינטרנט ותגלו בעצמכם: המילה "השמדה" גוררת אחריה כמעט באופן בלעדי את המילה "מחנה". לרצח העם ברואנדה לקח לתקשורת הרבה יותר זמן להגיב, אז מה קורה פה?

התקשורת גם חוגגת את פרטי ההשמדה: "בשעות האחרונות התחילו לרכז את העופות בכלובים שהונחו בחלקו האחורי של המפעל, כשלא הרחק מהם הוצב שומר", כתבו ב"ידיעות אחרונות", במקום אחר דיווחו ש"משרד הבריאות הוציא צו השמדה", ואת כל הידיעות הללו מעטרים צילומים של קברי אחים. של העופות.

אולי זה הדמיון היהודי, שרוקח מטעמים מחומרים מרכזיים בתרבות היהודית בגולה כמו מוות ועופות, כשהשילוב ביניהם בתודעה הישראלית הוא קטלני, תרתי משמע. תרחישי האימה של העיתונים מספרים על מגפה שיכולה לקטול כשלשת אלפים ישראלים (וכשני מיליון אמריקאים... נו ב-א-מ-ת). העובדות (המצערות מבחינת התקשורת) הן שעד כה לא נמצאו בישראל בני אדם שלקו בשפעת, לא התקבל דיווח לגבי העברת הנגיף מאדם לאדם בשום מקום בפלנטה, ובעולם כולו חלו בשפעת העופות עד כה רק כמאתיים איש ומהם מתו 101. מאה-מאתיים איש - זה מאד עצוב, אבל אלה לא מספרים שלעיתונות יש מה לעשות איתם. אנחנו רוצים מיליון (ואם אפשר שישה).

היעדר הפיגועים (טפו טפו טפו) מונע מהעיתונאים להשתמש במילות התואר האהובות עליהם. ההיסטריה, שתמיד נמצאת בפתח החיים בישראל, מספקת לתקשורת נושאים חדשים לעת מצוא, אך אללי, שפעת העופות עדיין לא מהווה סכנה גדולה מספיק לבני אדם, ועל כן אינה מצדיקה סיקור מנקודת המבט החשובה באמת: זו של הקוראים. כשאלו פני הדברים אנו זוכים לסיקור מגוחך: תיאור זוועות המגפה מנקודת המבט של העופות. כך מקבלים כותרות עם מספרים ענקיים, צווי השמדה, כלובים, לולנים נפרדים בצער, שחיטות ומים מורעלים. במקרה שאף בן אנוש לא יחלה- בקרוב גם יומנה של פרגית שהפרות הסכימו להחביא אותה מאחורי הקש ברפת.