אנשיםים, מה נסגר אתכם?

בהיפ הופ, אולי הז'אנר המוזיקלי הכי מודע לעצמו, מתבאסים עליך אם אתה משתנה וחותך לכיוונים אחרים ומתבאסים עליך אם אתה ממשיך לעשות אותו דבר. יש קו דקיק, חוט שני מובחן המפריד בין לשמור את זה אמיתי, לא להתמסחר ועל הדרך לחדש לעצמך, לבין לעשות אותו הדבר כבר שלושה אלבומים.

אותו חוט, אולי טיפה יותר עבה, מלופף על צווארם של Dialeted Peoples, אחד מהרכבי ההיפ הופ המוערכים ביותר. זה אולי מסביר את פרפורי הגסיסה ועייפות החומר שנשמעים היטב באלבום החדש והרביעי "20/20". למזלם, אלבומם הקודם, "Neighborhood Watch" היה כ"כ גרוע, כך שהחדש, למרות מגרעותיו הרבות, עדיין מתקבל בסוג של השלמה עייפה, כזו המצריכה מידה של יחסיות כדי לומר עליו דברים טובים כמו "ביחס לכל מה שקורה עכשיו בהיפ-הופ זה עדיין טוב, לא?".

אז זהו שלא. ותאמינו לי שזה עולה לי בדמים לכתוב את זה, כי לקראת 1999, כשהחלו לצאת הסינגלים הראשונים של הטריו מלוס אנג'לס הם היו ה"שיט". היפ הופ לפנים, ללא משוא פנים, שני ראפרים שיש להם מה ואיך להגיד, די-ג'יי שמחזיר את הכבוד לפונקציה שהחלה את ההיפ-הופ ושורט כאילו אין מחר, ובכלל, וייב של אנדרגראונד, שלשם שינוי מריח טוב ולא כמו זוג גרביים של נער קולג' לבנבן.

"The Platform", אלבום הבכורה שלהם (והאמת, הדבר בטוב ביותר שהוציאו), הציג לעולם תחת המטרייה של ABB Records את חזית האנדרגראונד החדשה של לוס אנג'לס, עם אם-סיז כמו פלאנט אסיה, דאפריי, Phil The Agony, ומפיקים כמו אלכמיסט שכוכבו רק החל לזרוח, ג'ואי שאבז ואווידנס, שהראה כי הוא לא רק ראפר חד לשון, אלא גם מפיק בעל אוזן מחודדת וביצים במגמת גדילה. הבאז סביבו היה כה גדול עד כי אמינם, הגרסה המוחצנת, מחומצנת וההרבה יותר מצליחה שלו, החליט להיכנס בו בדיס קשה, ואף קיבל בראש מהראשון בשיר מופתי בשם "The Search For Bobby Fisher".

העתיד של הטריו נראה גדול בעיקר כשהגיעה ההחתמה לחברת תקליטים גדולה, קפיטול, שלוותה בסיבובי הופעות בארה"ב ומחוצה לה. 6 שנים אחר כך, והדבר הטוב ביותר שאפשר להגיד על האלבום הרביעי של דייליטד, הוא שאווידנס עדיין מפיק בנזונה, ובאבו, האיש החשוב ביותר בהרכב כרגע, מחזיק את העסק בחיים, כשזה מגיע לרוחב היריעה של אלבום. ראקה עדיין מדבר ושח בספירות הזויות ומערבב פוליטיקה עם סמלים עתיקים (יש לו עדיין קטע עם משולשים), וכל זה עטוף ב"ניים דרופינג" של כל מי שהיה שחור, טוב ומת; אווידנס, כנראה עישן יותר מדי, צרח יותר מדי בהופעות והקול והתוכן שבפיו נשמעים צולעים, עייפים, חסרי חשק כמו עוד פרולטר שבא לדפוק כרטיס ביום עבודה ולא כמו אחד עם מיקרופון ביד, שבוער לו להגיד משהו חדש בכל 16 תיבות. וזה נשמע יותר עצוב ממה שזה נראה לכם.

"20/20" הוא סוג של אי-פי עם שלושה-גג-ארבעה קטעים מעולים, אליהם מצטרפים עוד קטעים שלא היו עוברים את רמת הסקיצות של דייליטד לפני 6 שנים. די-ג'יי באבו חולש על האלבום ביד אמן, שורט בדיוק במידה הנכונה וגם נותן שלושה ביטים ראויים, הטוב שבהם מעלה בזיכרון מסיבות של הדינמו דבש, כשאנשים כמו ואדים היו מגיעים פעם לארץ. וזהו, נגמר. לאף אחד, כולל לדייליטד עצמם, לא נראה שזה מזיז.