ריטאלין זה יופי, מה עם קוק

כבר הרבה זמן לא נתקלתי בספר שבאופן כה ברור לא כוון לקורא כמוני כמו "הרומן הרומנטי שלי", ספרה החדש של נילי לנדסמן. זה לא ספר שנכתב למבקרים וזה לא ספר שנכתב לגברים. זהו ספר שנכתב לנשים תל-אביביות בנות עשרים פלוס ומעלה, והייתי נבוך לכתוב משפט ביקורתי כה אנכרוניסטי לולא ספרה של לנדסמן היה אנכרוניסטי לחלוטין בעצמו.

הספר עוסק בתיאור בגוף ראשון של חייה של מירה, סטייליסטית תל-אביבית, גרושה עם ילד, שמתקרבת לגיל ארבעים מלא המשמעות המאיימת. כבר הרבה זמן שהיא מיואשת מחייה: בעלה לשעבר מצליח בעבודתו, יוצא עם דוגמניות, גר בדירה מהממת ומשדר רק עוד ועוד אמונה ואהבה עצמיות, בעוד שהיא הבינה זה מכבר שעולם הזוהר, האופנה והתקשורת שבו היא מוצאת את לחמה בקושי רב הוא זיוף אחד גדול, שכולל בעיקר נערות צעירות מדי שמוכרחות בשם המקצוע להצטלם בעירום ואנשי מקצוע שמתפקדים רק בגלל שהם עוסקים בצריכה אינטנסיבית של סמים פסיכיאטריים חוקיים. במקרה של מירה מדובר בריטאלין, הדבר היחיד שמאפשר לה לעבוד ולהתמודד עם מצוקות חייה. מצוקות אלו סובבות, כאמור, סביב בעלה לשעבר, וגם סביב מצבה הפיננסי המקרטע וחוסר יכולתה לשמש כאמא מוצלחת לבנה הבעייתי, בעיקר בגלל שהיא מרגישה בעצמה עדיין ילדה.

כמו כל תל-אביבית קרייריסטית מה שמירה מחפשת בעצם זה גבר מוצלח ש"ידאג לה", וב"ידאג לה" היא מתכוונת לזיונים מוצלחים, אמצעים פיננסיים ומשאבים נפשיים בלתי מוגבלים לצורך התמודדות עם הפסיכוזה הבלתי פוסקת של מירה. ואכן, מה שמירה עושה לאורך כל הספר זה ג'אגלינג ארוך ומייגע בשלושה גברים פוטנציאליים: בעלה לשעבר, הגברבר הצעיר וחסר הניסיון אך המדליק, והגבר הנכון. המרדף הזה נעשה תוך דיווח בלתי פוסק על המתרחש עמוק בנפשה התזזיתית והבהולה של מירה שבוחנת בזכוכית מגדלת כל אספקט, זווית, עומק ורוחב של הזיונים ומערכות היחסים שלה, כאילו שיש הבדל בין השניים. נחשו במי היא בוחרת בסוף.

כל התיאור העלילתי הזה נותן תחושה לא נוחה של דז'ה-וו סיוטי, כאילו תל-אביב לא למדה לרחף על גבי הביטחון העצמי הקוקאיני, ונותרה רדופת חוסר בטחון עצמי, חוסר הערכה עצמי ושנאה קיומית כללית, שאפיינו, כמה מביך, את רומני שנות התשעים של עירית לינור. הגיבורה של לנדסמן שייכת לדור תל-אביבי שהיה קיים לפני עשר שנים, ואף שהמצוקות של אותו דור לא נעלמו, הן בהחלט שינו אדרת בצורה שלנדסמן כשלה מלתפוס ברומן החדש שלה.

מירה של לנדסמן מתעקשת להסביר לנו שסטייליסטית היא בסך הכל מלבישה ונקראת כך רק בגלל ש"תעשיית האופנה הישראלית הפכה למעצמה בעיני עצמה...ו[מגדירה] את עצמה מחדש", למרות שהבדיחה על השרת שהפך למנהל לוגיסטי כבר מזמן שוכבת עמוק באדמה אחרי שמתה בשיבה טובה קצת אחרי מלחמת המפרץ. היא אוחזת במקצוע נחשק ונוצץ אבל מבהירה לנו שמדובר רק במסכה, שמסתירה עולם מושחת, כאילו שלא ידענו את זה. השלב הבא הוא באופן לא מפתיע דיון על עד כמה דוגמניות מכעיסות את הנשים ה"רגילות" (למרות שמירה היא, כמובן, כוסית שחבל על הזמן, רק שהיא לא יודעת את זה).

היא יודעת היטב שהיא לא מבינה כלום בפוליטיקה, אבל היא שמאלנית כי הסטאטוס החברתי והמקצועי שלה דורש את זה והיא מצהירה על חוסר הבנתה בפוליטיקה כמו גיבורי התרבות של העשור הקודם, שהשתמשו בטלוויזיה, בתיאטרון, ברדיו ובעיתונות כדי להתגאות בבורותם המפרידה אותם מדור ההורים, ומשאירה אותם ילדים בני ארבעים. את הדיון על הז'אנר המפוחד והצעקני הזה ערך גדי טאוב ב"המרד השפוף" כבר ב-1997. בקיצור, הגיבורה של לנדסמן שייכת לעולם ישן ומתפורר, שגם אם מאפייניו עדיין מסתובבים בתל-אביב של היום במלבושים המודרניים שלהם, הכתיבה עליהם פשוט משעממת. רק חסר סקס על מכונת זירוקס במשרד (ולנדסמן לא הייתה רחוקה משם), והופ אפשר היה לשלוח את הספר לאיתן פוקס שיעשה ממנו סרט.

יש כמובן נקודת אור, והיא דורשת חזרה לפסקה הראשונה: הספר הזה לא נכתב לי ולשכמותי. הוא נכתב למעריצות הטור "אחת משלנו", שמכורות לכתיבה השנונה והחדה כתער של לנדסמן, שרוצות סקס כל חמישה עמודים, סקס שגומרים ממנו כל עשרים עמודים, הגיג על זוגיות כל שורה שנייה ואחת לפרק אזכור של שמלה מיוחדת או זוג נעליים אופנתי (והרי מדובר בסטייליסטית, שכחתם?). יש מי שמחפשות את זה לאחר צהריים קליל, והן ימצאו את כל זה בספר. נכון, זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, וגם נכון שיש הרבה גברים רגישים שמתעניינים באופנה ובזוגיות (גם כותב שורות אלה), אבל זו התחושה המעיקה בסוף הספר. ואחרי הכל, טוב שלנדסמן הגיעה, הרי מעירית לינור מודל 2006 אי אפשר לצפות לכלום.

"הרומן הרומנטי שלי", נילי לנדסמן (חרגול, עם עובד)