לא בשביל זה נגמר האפרטהייד

משעמם, נטול יחוד וצפוי - מאיה פנחסי רומזת ש"צוצי" לקח את אוסקר הסרט הזר בגלל שהוא הוליוודי

מאיה פנחסי
21/03/2006

אחד הנרטיבים המוכרים בקולנוע הפופולרי הוא סיפור הגאולה - גיבור חסר מוסר מגלה את האנושיות שבו ו"חוזר בתשובה". בסוף התהליך המטהר אמור הצופה, ביחד עם גיבורו, לחוש התעלות וקתרזיס. בסרטים מסוימים הגאולה מיוחסת להיטהרות דתית, כמו בסרטיו של רובר ברסון, ב"שור הזועם" או "נהג מונית" של פול שרדר, ולאחרונה גם בסרטם האחרון של האחים דארדן ,"הילד".

"צוצי", הסרט הדרום אפריקאי של הבמאי גווין הוד, זוכה פרס האוסקר לסרט הזר, שואף להעביר את צופיו חוויה דומה. גיבורו הראשי הוא סוציופט, מנהיג כנופיית עבריינים שגר בפרברים העניים של יוהנסבורג, שלאחר שוד בלתי מוצלח נקלע לדילמה מוסרית: הוא מוצא את עצמו תקוע עם תינוק קטן לאחר שירה באימו. האחריות שמפתח צוצי ביחס לעולל הקטן משחררת אצלו פרצי הומניות מודחקים ובסוף הסרט הוא הופך לאדם טוב יותר.

אולם תוך כדי הצפייה בסרט, הצופה נשאר אדיש כלפי אותו צוצי, אפילו משועמם, יש להודות. מדוע? ראשית, הדמות הראשית: פרסלי צ'ואניאגה, השחקן הראשי, לא צולח את תפקידו ומשחקו מוגבל וחד גוני. דמות "שלילית" כמו צוצי מעוררת עניין אצל הצופה כשהיא מעוררת בו אמביוולנטיות הנעה בין הזדהות ומשיכה לרתיעה עמוקה, כמו למשל באפקט המטלטל שנוצר ביחס לאלכס ב"תפוז המכני". לחילופין, הגיבור הראשי, גם אם הוא נבל רציני, יכול לקנות אותנו בכריזמה שלו ("חניבעל" של אנתוני הופקינס, היא דוגמה מושלמת לכך). ב"צוצי" אין מורכבויות כאלה. הדמות הראשית שטוחה ותהליך הגאולה שהיא עוברת הוא צפוי ומוכר. גם ההסבר הפסיכולוגי-סביבתי שמופיע לקראת אמצע הסרט, שמנסה לתרץ את אישיותו העבריינית של הגיבור (אביו היה אלכוהיליסט מתעלל) הוא דידקטי וקלישאתי. צריך לזכור, מה שמרתק בהרבה מהנבלים הקולנועיים הגדולים היא דווקא העובדה שהסרט לא מציע שום הסבר למקור הרוע והייאוש שלהם.

הבעיה השנייה של "צוצי" חורגת מהתסריט ועיצוב הדמויות ונוגעת דווקא לבחירת הסגנון הקולנועי. בקולנוע האירופי קיימת כבר מסורת של סרטים העוסקים בחברה העבריינית המתפתחת בפריפריה. דרך הסתכלותם על הפרברים, אותם סרטים מנסחים ביקורת חברתית חריפה על הממסד החברתי והפוליטי. "המולה וזעם" של בריסו, "השנאה" של מתייה קסביץ' או "עיר האלוהים" של פרננדו מיירלס הציעו לא רק עוצמה דרמטית אלא גם תעוזה קולנועית וחיבור הדוק בין צורה ותוכן קולנועיים. התוצאה הייתה שסרטי ביכורים אלה (כולם, דרך אגב נעשו על ידי במאים שלא גדלו או התחנכו באותן סביבות שוליים) הציעו חספוס, עוצמה וחידוש לא רק בזכות הנושא שבו בחרו, אלא גם בשל האופן המקורי בו השתמשו בשפה הקולנועית.

"צוצי" חסר תכונות אלה ונדמה כאילו חל בו נתק בין התוכן הסיפורי לבין הצורה הקולנועית. הסיפור עוסק בנושאים קשים; קיפוח מעמדי, עבריינות, רצח ונטישה. אבל המצלמה של גווין הוד מייצרת שוטים מלוטשים, מוקפדים, כמעט "יפים" מדי. אותה סתירה בין תוכן לצורה ניכרת גם במבנה התסריט עצמו; החומר הסיפורי הריאליסטי הוא קודר ומחוספס אך מבנה התסריט הוא קלאסי והוליוודי לחלוטין (כולל הסוף הטוב המתבטא ב"חזרה בתשובה" של הדמות). מכאן קל להבין מדוע התחבב הסרט כל כך על חברי האקדמיה: הוא גם מספר, בשפת ה"ילידים" המקורית, את הסיפור שעדיין לא סופר על קהילת השחורים בדרום אפריקה, גם מנסח, כביכול, כתב אשמה חברתי ופוליטי וגם עושה כל זאת תוך כדי שימוש מושלם בנוסחה ההוליוודית. הבעיה היא שנוצרת התחושה כי תוך כדי עשיית הסרט המושלם, שכח הבמאי את משימתו המרכזית: לרתום את הצופים לסיפורו וליצור קשר רגשי בינם לבין הגיבור הראשי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully