צחוקים במפגש הסטייק

ההבדל בין קומדיות פשע לקומדיות אקשן הוא תהומי. יש רגעים מצחיקים ב"בחורים רעים" או ב"שעת שיא", אבל לא בשבילם אנשים קנו כרטיס. "מפגש בגרוס פוינט" לעומת זאת, ועל אף יריות כדורים ספורות, הוא קודם כל קומדיה. אפשר להבחין בנקל שרוב תשומת הלב התסריטאית הושקעה שם בדיאלוגים. נראה שמאז "ספרות זולה" ו"ג'קי בראון" כל קומדיית פשע מוצלחת מקבלת מיד את הקטלוג הבעייתי של "פוסט-טרנטינו", וחבל - יש שלל סרטים מגניבים לאללה ששווים בדיקה, ושהמינוח "קומדיית פשע" יושב עליהם יופי. בלי קשר לתרומה הענקית של טרנטינו, "מטאדור" היא ללא ספק אחד כזה.

ג'וליאן נובל (פירס ברוסנן, במצב צבירה של גבר מבוגר) הוא רוצח שכיר ומשופם, חובב צעירות (ועושה מבוגרות), שהריגוש הגדול ששאב מעבודתו בימים עברו הולך ופוחת. עד כדי כך, שהוא מופתע לגלות שאינו מסוגל ללחוץ עוד על ההדק. דני רייט (גרג קיניר), איש עסקים חביב, פוגש את ג'וליאן בבר מקומי, ולאחר שיחה קצרה על טיב המרגריטות, מציצות מדרום לגבול, סיפור על מוות טרגי ובדיחה גרועה בלי סוף, השניים נעשים דרינקינג באדיז. כאשר השאלה "מה אתה עושה בחיים, ג'וליאן?" עולה בפעם השלישית, בעת שהשניים צופים במלחמת שוורים ,ג'וליאן מחליט לוותר על הדיסקרטיות אחת ולתמיד, ולהתוודות.

מעבר לדיאלוגים המצוינים, הצילום הצבעוני והקו העלילתי שבור הזמן, יש הרגשה שמה שהיה הכי חשוב לבמאי ריצ'רד שפרד להתעקש עליו ב"מטאדור" הוא בריאתו של רוצח מצחיק. העיסוק במי מחוסל ולמה לא ממש עקרוני, בטח לא כמו ההתעסקות ביחסים בין שני הגברים (ומאוחר יותר אשתו של דני, שנכנסת למשוואה). בדומה ל"מפגש בגרוס פוינט" או "וידוים של מוח מסוכן", מטאדור" עושה חוכא ואיטלולא מדמותו הסטריאוטיפית של הרוצח השכיר- לאו דווקא בהצגת הבנאליות של הרוע, אלא בהצגת דמות שלמה ומורכבת של אדם עובד, שמגלה בגיל מבוגר ריקנות וצורך בחיבה אנושית. האמת המרה, על היותו של ג'וליאן מתנקש, אמנם מטרידה את דני, אבל אפשר לשים לב שבאיזשהו מקום הוא מעריץ לג'וליאן את התחת. מה שהופך לנקודת התחלה של תמה הומוסקסואלית חבויה, ששזורה מאוד בעדינות לאורך כל הסרט. העובדה שג'וליאן צריך להתוודות ודני זקוק לאקשן אמיתי מוסיפה אינטימיות ליחסים ביניהם, כזו שהיתה בקלות יכולה להיות מעושה וטפשית, אבל אשכרה מרגישה כמו אהבת אמת (להבדיל מחברות אמת). אישית היתה חסרה לי איזו נשיקה צרפתית בסוף, אבל כך או כך- אם "הר ברוקבק" ניסה לקבור סופית את דמות הקאובוי המאצ'ו, הרי ש"מטאדור" עושה זאת לדמות הרוצח השכיר, באופן מצחיק ולא מזיע.

רוב הביקורות אודות "מטאדור" היללו את משחקו של פירס בורסנן. יכול מאוד להיות ש"הופעתו הטובה ביותר של פירס ברוסנן!" הוא משפט תקני ומדויק למדי, אבל זה עדיין לא אומר שאכן היתה זו הופעה משחק ראויה. רק טובה יותר יותר מזו שהפגין ב"פסגת דנטה" או "גברת דאוטפייר", ועדיין נקודת התורפה של הסרט המצחיק והחכם הזה. ברוסנן מחוויר ליד עמיתיו למסך: גרג קיניר שוב מתגלה כאן כבעל תזמון קומי מעולה, והופ דיוויס, מלכת אינדי בהתהוות, מאירה את המסך באור יקרות בתפקיד הנהדר (והקטן מדי) שלה.
הבמאי ריצ'ארד שפרד מספר ש"מטאדור" מושפע ישירות מ"לצאת נקי" של ג'ונת'ן גלייזר- אמירה שמהווה מעין הפרה של חוקי הז'אנר; לי "מטאדור" הזכיר קצת את הסרטים של ווס אנדרסון ואלכסנדר פיין, כשנסוכה עליו תחושה כללית שהאדם הוא טוב מיסודו, והכל יהיה בסדר בסוף. שזו גם אחלה הרגשה לצאת איתה מהקולנוע, אין מה להגיד.