חוזליטו של הלפטופ (חוזלפטופ)

"כיוון מוזיקלי" הוא מושג אבסטרקטי מאד נזיל אצל נתן פייק (Nathan Fake), כנראה בהתאם לרוחות השמיים או הצד של המיטה שממנו קם בבוקר. בשנתיים האחרונות הספיק פייק, עלם בריטי צעיר (חגג השנה 22) לבסס לעצמו מוניטין מטאורי תוך הוצאת מספר מועט של סינגלים, מיני-אלבומים ורימיקסים לאמנים שונים, שבהם הספיק כבר לפלרטט במיומנות מרשימה עם ערב-רב של ז'אנרים אופנתיים: פרוגרסיב האוס/טראנס, ג'אנגל, דאנס אקספרימנטלי, מינימל טכנו ואסיד.

באלבום האמן הראשון שלו, "Drowning in a Sea Of Love" (ציטוט ישיר של להקת פליטווד מק, אם לא ידעתם), שיוצא לאחר שנה של שקט יחסי, אנו מוצאים את פייק בפאזה הבוגרת יותר שלו. לכל מי שיצא לשמוע על נתן פייק עד כה - כאן לא תקבלו את מנות המקצבים האלקטרוניים כותשי רחבות-הריקודים שהתרגלתם אליהם. כל הצעצועים המגניבים נשלחו לבוידעם, ובמקומם נשלפו סינתסייזרי קסיו פרימיטיביים וסימפולים של גיטרות, באס ותופים, הכל באווירה מהורהרת ועגמומית-משהו.

נתן פייק בוחר לשוטט במגרש של אסכולה מוזיקלית מצומצמת שעושה בשנים האחרונות את צעדיה הראשונים: אמנים שמשלבים השפעות של פסיכדליית מסכי גיטרות חולמניות (ברוח רוק השוגייזרים הבריטי של העשור שעבר) וטקסטורות טכנו מינימליסטיות, שאי אפשר בלי לאזכר את נציגיה הבולטים - אולריך שנאוס הגרמני ו-M83 הצרפתי.

הקטע שסימן לראשונה את המעבר של פייק מקרחנות לרגישות היה "The Sky Was Pink" שיצא בשלהי 2004 ומופיע גם כאן בגירסתו הרוקית-פסיכדלית קורעת הלב. אולם על הגרסה הזו האפיל לחלוטין דווקא צדו השני של הסינגל, שהכיל רימיקס אגדי ומרגש לא פחות של עמיתו ללייבל, ג'יימס הולדן, שגם הוא בתורו עבר בשנים האחרונות מפרוגרסיב האוס לעבר מחוזות קצת יותר אקספרימנטליים.

מלבד "The Sky Was Pink", האלבום כולל עוד כמה קטעים מרגשים ("Long Sunny", "Charlie's House") שבהם פייק מצליח לפרוט על נימי הלב. למרות זאת, הוא סובל ממספר מגרעות אימננטיות: למעשה, מתוך אחת-עשרה הרצועות שהוא מחולק אליהן, אולי חמש בלחץ יכולות להיות מוגדרות כשירים של ממש והשאר אינן יותר מקטעי מעבר קצרים או סוג של סקיצות לא-גמורות.

בנוסף לכך, בכיוון הפסיכדלי שפייק לקח אליו את עצמו, מקובל בדרך כלל ליצור קטעים ארוכים מהרגיל על מנת לבנות איזשהו נפח אווירתי מתאים שיסחוף את המאזין. כאן הרגשתי לא מעט שחלק מהקטעים לא מצליחים למצות את הפוטנציאל שלהם ומסתיימים מהר מדי, כמעט בהפתעה. האלבום כולו מחזיק כ-40 דקות נטו בלבד. מנתן פייק, שברזומה שלו רשומים כבר כמה וכמה קטעים שניתצו את מחסום ה-9 דקות ללא כל קושי, ציפיתי ליותר. הלך הפלא, נשאר הילד?

נתן פייק, "Drowning In A Sea Of Love" (יבוא, Border Community)