פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לגמרי הדבר הנכון

      ב"האיש שבפנים" ספייק לי מפרק מוקשים ומביא את המיומנות הסיפורית שלו לטופ. מאיה פנחסי, עושה רושם, התרשמה

      שני דברים מעניינים קרו בסרטים האחרונים של ספייק לי. הראשון, נכונותו לביים תסריטים שלא הוא כתב, והשני - ההחלטה שלו לפתוח את שערי הגטו השחור ולהכניס אל הפריים שלו יותר ויותר דמויות לבנות. זה עשה לו רק טוב. בשנים האחרונות ספייק לי מייצר את סרטיו המורכבים והמרגשים ביותר, ומוכיח שהכשרון שלו מאפשר שליטה וירטואוזית בז'אנרים קולנועיים שונים. אחרי "השעה ה-25" המופתי, אולי סרטו הטוב ביותר עד היום, מגיע "האיש שבפנים": סרט שוד שנכתב על ידי תסריטאי טירון בשם ראסל גווירץ.

      כמו בכל הסרטים שלו, גם ב"האיש שבפנים" ספייק לי משתמש במצלמה שלו כבמברשת צבע עבה. ואם הדימוי הזה מזכיר את התיאורים של הקולנוע של מרטין סקורסזה, זה לא מקרי. ספייק לי חולק עם סקורסזה שני דברים משותפים: שימוש אקספרסיבי, חסר פניות ואפקטיבי להדהים בשפה הקולנועית, ואהבה גדולה, כמעט אובססיבית, לניו יורק. נדמה שספייק לי עדיין מתקשה לעכל את האסון הגדול שעבר על העיר. גם ב"איש שבפנים", כמו ב"השעה ה-25", שוררת תחושה של אובדן ואימה, תסמונת שכבר הופכת מובחנת בקולנוע האמריקאי העכשווי. אבל אם ברוב הסרטים האמריקאיים הסובלימציה עובדת שעות נוספות (ראו את מבול סרטי האימה והאסונות בשנה האחרונה) ספייק לי לא מדחיק. הוא מתבונן, בישירות הקולנועית האופיינית לו, הישר אל תוך התופת.

      ב"שעה ה-25" היו אלה השוטים המסמרים של גראונד זירו עם המוזיקה המרגשת של טרנס בלנשארד (שכתב את המוזיקה גם ב"האיש שבפנים"). פה זו תחושת הטרור שמשליטה כנופיה השודדת את הבנק המרכזי במנהטן. למרות שכמעט אין לאקטים הללו הצדקה עלילתית, הסרט מלא בטקסים משפילים שעוברים בני הערובה החטופים, סצנות מטרידות שמזכירות לא רק את האימה של 9/11 אלא גם אירועים אחרים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי של המאה ה-20. בכלל, נראה שספייק לי, כמו במאים אמריקאים גדולים אחרים (סטיבן ספילברג ב"מלחמת העולמות" או ב"מינכן" לדוגמא) רואה את העולם במשקפיים קודרות למדי מאז אותו יום בו מרכז העצבים הפיננסי של עירו הפך להריסות.

      אבל לפני הכל, "האיש שבפנים" הוא סרט ז'אנר מצוין. לי תמיד ידע איך להזיז את המצלמה ולספר סיפור, והפעם המיומנות הסיפורית שלו מגיעה לשיאה. הסרט הארוך יחסית (128 דקות) מדביק את הצופה לכסא, כמו שנוהגים לומר מבקרי הקולנוע, התסריט מצוין והטריק עובד, כולל השיבוש המעניין במישור הזמן והפתיח הדרמטי (קלייב אוון בווידוי עמוק לוטש עיניו אל המצלמה, כלומר, הישר אלינו). גם הליהוק מקורי וקולע: ג'ודי פוסטר, יפה ונשית מתמיד, (לי אמר בראיונות שמאז שראה אותה ב"נהג מונית" תמיד רצה שזה יקרה) בתור הביצ'ית האולטימטיבית, כריסטופר פלאמר הוותיק בהופעה מצוינת כבעל הבנק המושחת, ואואן בתור הרשע הכריזמטי (ליהוק שהולך ומתברר כטייפ קאסט שלו, במיוחד אחרי "קרוב יותר"). גם דנזל וושינגטון מצליח לשמר אנרגיה גבוהה בתפקיד הראשי לכל אורך הסרט.

      אמנם בסרטים האחרונים יוצא ספייק לי מהגטו השחור, אבל עדיין הלבנים בסרטיו הם מרושעים (אואן), רודפי בצע (פוסטר, שאפילו זוכה לשם "מיס ווייט") או לפחות בעלי הממון (פלאמר, בעל הבנק המושחת). יש גם לבנים אחרים, מאוד נחמדים ולא מזיקים, והם כפופים לבוס שחור (ווילם דפו בתפקיד קצת אנמי של שוטר תחת מרותו של וושינגטון). כבכל סרטיו, גם פה מנסה ספייק לי לקעקע סטריאוטיפים, כשהפעם אחת הדמויות, מוסלמי שחובש טורבן, מתלונן בפני השוטרים המתעללים על ההטרדות שהוא עובר מאז 9/11. בסצנה אחרת, שוטר לבן מספר לגיבור על ילד שכיוון אליו אקדח. כשהוא מעיר הערה בקשר לגזעו עונה לו וושינגטון: "בלי פרשנות צבע בבקשה". חבל לגלות שישנם שני "מגזרים" אליהם לי לא כל כך רגיש גם הפעם: דמות היהודי בסרט היא אחת המקוממות שנראו לאחרונה (סוחר, רודף בצע פגום מוסרית וכן, בעל זקן מדובלל וממש מכוער). גם הנשים לא יוצאות בזול: בדיחה סקסיסטית מתמשכת העוסקת בגודל החזה של אחת מבנות הערובה מתבררת כממש לא מצחיקה. לאור זאת יתקבל סיכום כזה בהבנה: השחור הזה יודע לעשות סרטים.