דומם צומח 10

פסל "דוד הרועה" נמצא בקיבוץ רמת דוד אשר בעמק יזרעאל. הוא מוצב במקום המרכזי על פי התכנון של פני הקיבוצים בארץ- בין חדר האוכל לספריה. במה מוגבהת בגובה של מטר משמשת לו פלטפורמה, באמצע כר הדשא הרחב. הפסל מנציח את דוד בטרם הפך מלך, יושב על דוכן, ראשו מביט אל על, הוא פורט על נבל כשלצידו מגן ורומח ולמרגלותיו כבשה.

דוד פולוס היה מי שפיסל את "דוד הרועה" בסגנון ריאליסטי קלאסי, עשוי בטון חשוף. במרוצת השנים הפסל נסדק וחתיכות טיח רך שהוסרו ממנו מגלות את שלד הברזל הפנימי. כך או כך הוא חתיכה מההיסטוריה של הקיבוץ: מסיבות, חתונות וחגים חקלאיים נחגגו ליד הפסל הזה מאז 1936, הוא היה לסמל הקיבוץ, ילדים וילדות טיפוסו והתרפקו עליו וכל מי שביקר במשק הצטלם לידו. הוא היה עבורם דוד, מלך ישראל, ומי זה בכלל מיכאלנג'לו.

הפסל דוד פולוס עלה לישראל מסרביה בעליה השלישית, והקדיש את עבודותיו לרעיונות מרכזיים בתולדות הארץ, מימי התנ"ך ועד תחיית הציונות. הוא פיסל בקיבוצים בית-אורן, תל-יוסף, רמת-רחל, רמת-דוד וגבעות זייד (שייך אברייק)- שם יצר את פסלו המפורסם ביותר, דמותו הרכובה על סוס של השומר אלכסנדר זייד. על "דוד הרועה" עבד משך שנתיים בקיבוץ רמת דוד, באחת מפינות הרפת; תחילה פיסל דגם מוקטן מחימר, אח"כ דגם גדול יותר מגבס ולתבנית הסופית הוכנס שלד ברזל ונוצק בטון.

דווקא וותיקי הקיבוץ לא ראו את "דוד הרועה" בעין יפה. בחברה הסוציאליסטית התגלע ויכוח בנוגע לסוגייה מי ראוי לדגמן את דמותו המלכותית של דוד. בשלבים הראשונים של היצירה נזקק פולוס לדוגמן ובחר בסנדלר השרירי והחסון של הקיבוץ, חלוץ צעיר שאך עלה ארצה, נודע כשובר לבבות ואף ניגן באקורדיאון ומנדולינה. הבחירה של פולוס לא מצאה חן בעיני מנהיגי הקיבוץ, שסברו כי ראוי היה לפסל מישהו מבעלי התפקידים המרכזיים במשק. בעוד יתר פסליו של פולוס ברחבי הארץ זכו עם השנים להשלמת ברונזה, ופסלו של אלכסנדר זייד אפילו הוטבע על בול, "דוד הרועה" הוזנח. כל אימת שעלה רעיון לשפץ את היצירה, היו מזמינים לקיבוץ פסל מומחה, הוא היה מגיש הצעה, אולם לאחר דיון העסק נדחה ברוב קולות החברים.

יחד עם ערכי השיתופיות של הקיבוץ, התפורר גם הפסל. כיום, בשנת ה-80 לרמת דוד, יש בין הוותיקים המבקשים להזיז את הפסל לפינה נדחת בקיבוץ, כדי שהזנחתו של "אהרון הסנדלר" לא תורגש. דוקא הצעירים, בני דור ההפרטה, רואים בו שריד לעבר המפואר של המקום. "פעם חדר האוכל והספרייה היו מרכזיים- היום האזור נטוש ואין מי שיפקוד אותו. אני כבר לא רואה אף אחד מטפס על הפסל הזה", אומר חבר הקיבוץ יניב כץ, בן 25. "היום הפסל אולי לא אומר הרבה, אבל מצד שני יודעים להעריך אסתטיקה ואת שימור האומנות- ערכים שנזנחו פעם לטובת הגשמת הכלל. יש לו גם ערך נוסטלגי, הוא מסמל את העבר הקיבוצי שבו חיינו כמו מלכים מתקציב של 200 שקל לחודש. לי זה נראה כמו זמן טוב לשפץ".