חמוצים

בשנה שעברה שחרר קובי אוז את "דמעות וים", האלבום הראשון בדיסקוגרפיה שלו שנמנע מלהסתתר תחת הכותרת "טיפקס". אותו אלבום אישי ומלנכולי, שנולד בעקבות הפרידה של אוז מאשתו הראשונה, היה מאמץ מודע של אוז להיגמל באופן מוחלט מאותן דאחקות והגנבות שפרנסו את הקריירה שלו במשך למעלה מעשור. זה לא היה אלבום מוצלח במיוחד, ובטח לא מצליח. למעשה, לראשונה מזה שנים כשל אוז במגרש הבית שלו: הוא לא הנפיק להיט רדיו אחד לרפואה. ככה זה כשהולכים על אמירה אישית.

לפני כמה חודשים שחרר אוז – הפעם שוב עם טיפקס – את הסינגל "סוף השבוע מסיבה". גם הסינגל הזה לא נכנס לפלייליסט. מה אתם יודעים, הוא אפילו לא מופיע באלבום החדש. כי "רדיו/מוזיקה/עברית" לא משאיר מקום לשירים שאינם להיטים – בהווה, בעבר, או בפוטנציה. "רדיו/מוזיקה/עברית", כמו מדונה בתקליטה האחרון, הוא קולו של קובי אוז עם הגב אל הקיר, נחוש לחזור שוב למרכז העניינים, יורה "יאללה לך הביתה מוטי" בצרורות. אוז לא בוחל פה בשום אמצעי, בין אם מדובר בדואטים עם עלמה זק, מירי מסיקה, אם-סי שירי ופיני חדד, בדיחות בזוקה מהזן של "פרסומת" ("בקרוב השיר הזה יהיה פרסומת/ במשרד פרסום יחליפו לו מילים/ את הטקסט הזה שעכשיו אני התחלתי/ פעם אחרונה שאתם שומעים"), ואפילו סלוגנים אותנטיים בשקל כמו "שדוד עלייך מחץ". מה שנקרא, בלי לקחת שבויים.

אלא שפעם, בתחילת הדרך, היה אוז יותר מאשר מחבר להיטי תחנה מרכזית. פעם אוז היה האיש שלוקח את התחנה המרכזית והופך אותה לפיוט. הוא האיש שיודע לערבב בצורה הומוגנית השפעות מערביות, מזרחיות וגם קצת מזרח אירופאיות, ולייצר מוצרי פופ מצופי שכבת אירוניה, ששמרה אותם מטראשיות והעניקה להם נפח תרבותי של ממש. אז מה קרה לו בעצם? איך הפכה טיפקס ללהקה, שזכות הקיום שלה תלויה ביכולתה להפריש מעצמה סכום כלשהו של להיטי חאפלה בזמן נתון?

התשובה הטראגית היא שלא אוז השתנה, כי אם הסצינה סביבו. הטריק הזה, שהעלה את אוז לגדולות, הטריק של מוזיקת חאפלה מודעת לעצמה, הפך לסוג של מס שפתיים עבור כל באסטיונר מתחיל. אם פעם המוזיקה המזרחית היתה שקועה עד הצוואר בהמנונים טורקיים קורעי לב, היום עוסק הפרולטריון של זמרי הסלסלת בשיחוקים. מ"בלבלי אותו" ועד "שלחי אותו כמו אס-אם-אס", השטאנץ הים-תיכוני של הרגע כולל איזו גרסה צינית ונצלנית במיוחד של הומור הרחוב הטיפקסי הנושן, תהליך שהחל במובהק עם "יאללה לך הביתה מוטי"; אלא שבמקום לנצל את ההזדמנות ולחמוק למחוזות חדשים ומעניינים – כפי שעשה בימי "דיסקו מנאייק" – אוז החליט לרדוף אחרי המפלצת שיצר.

אז "רדיו/מוזיקה/עברית" לא כל כך רחוק, בעצם, מהאלבומים הגדולים של טיפקס המוקדמת. הוא בטח יותר מחודד מ"יושבים בבית קפה" המעצבן, ובכלל כולל כמה מהשירים הכי טובים של אוז בשנים האחרונות. אלא שבקונטקסט הנוכחי הוא הדבר הכי קרוב למוזיקת קסטות פר-אקסלנס שטיפקס הקליטו אי פעם. אם לנקוט בגישה סלחנית יותר, "רדיו/מוזיקה/עברית" נשמע כמו חדשות ישנות, תבנית יצירתית שאבד עליה הכלח, ובעיקר ניסיון מעט מכני לשחזר את רגעי התהילה שידעה טיפקס בעבר. בשירים כמו "תן לי חתימה" ו"רק איתך" זה ממש נשמע כמו מאמץ מסחרי בוטה; ב"הורה נדלנים" ו"ואלס הזמר", מאידך, זה כמעט מצליח לרגש כמו פעם.

אלא ש"לרגש כמו פעם" זה סוג של אוקסימורון במוזיקה. אי אפשר לרגש פעמיים באותה צורה. צריך לתקוף כל פעם מזווית אחרת. אוז ניסה לעשות את זה ב"דמעות וים", והכישלון כנראה הכאיב לו מדי. "רדיו/מוזיקה/עברית" לוקח אותו אל המקום הנוח, אל העבודה בטייס אוטומטי, אל הפקות הסינתי והגיטרות המסלסלות שקל לו כל כך להתעטף בהן. פופ הוא, אחרי הכל, תחום ההתמחות של אוז. קשה לו מאוד ליצור אלבום ממש רע. אבל כבר הרבה יותר מדי זמן שהוא לא הקליט אלבום ממש טוב.

טיפקס, "רדיו/מוזיקה/עברית" (עננה/הד ארצי)