אם צריכים לתזמן במדויק את הרגע שבו הפך המושג "תל אביבי" ממחמאה לכינוי גנאי, חייבים לחזור למכרז על השליטה המחודשת בערוץ השני. מרגע שנשמעו תנאי המכרז החלו להתנער הזכיינים, ובעקבותיהם גם גופי תקשורת אחרים, מכל זכר לתל אביביות שהיתה נטועה בהם קודם לכן. המדינה היתה באווירת ג'ננה של "המשאית" ו"מעורב ירושלמי", תהלוכת הניצחון הפריפריאלית של "כוכב נולד" על נגזרותיה צעדה בסך, ועמוס שוקן החליט בדיוק לסגור את הצינור הדליל מלכתחילה של עיתון "העיר", אחד העוגנים המרכזיים בתרבות התל-אביבית. נדמה היה שידם של התל אביבים על התחתונה. מעניין כמה פעמים נאמר המשפט "זה תל אביבי מדי" על ידי עורכי תוכן בשנה האחרונה לכתבים, תסריטאים ותחקירנים שהגישו הצעות לכתבות ונדחו על ידי מכבש העממיקו שדרס את המדינה.
לשיאה של ההתנכרות לתל אביביות הגיע, כמצופה, הערוץ השני עצמו: אף אחת משלושת הזכייניות של ערוץ 2 לא השכילה לתת במה ל"אהבה זה כואב" של דנה מודן ורם נהרי, אחת הסדרות הטובות והמקוריות ששודרו כאן, אשר בסופו של דבר נדחקה לישראל 10, רק משום שאובחנה כלוקה בעודף תל אביביות.
אחד החוקים היחידים שמתקיימים במרחב, הוא שטרנדים לעולם יוחלפו בטרנדים בעלי כיוון וקטוריאלי הפוך. בתגובה לרוק השיער הפלסטי של שנות השמונים הגיע הגראנג', שבעצמו קיבל ראסיה של אנפלאגד לפנים; הקולנוע האסקפיסטי האמריקאי בשנות ה-60 נדרס על ידי דור הבימאים הגדול של סקורסזה, דה פאלמה וקופולה, שאיבדו את הבכורה לטובת שוברי הקופות וכן הלאה. נראה שכרגע, גם חמש עשרה הדקות של הפריפריאליות עומדות להסתיים, עם מה שנדמה כבליץ תקשורתי תל אביבי חזיתי.
אם לא די בכתבות היומנים הפתטיות על "תופעת הפיק אפ ברים" (העובדה שמדובר בטרנד מלפני שלוש שנים מעולם לא עצרה עורכי חדשות), הרי שגם העיתונות הכתובה הגישה בחודשים האחרונים משנה תל אביבית חדשה. "מוסף הארץ" עם כתבת המונולוגים מהברייקפסט קלאב מיום חמישי שעבר; "העיר" עם סדרת כתבות על קליקת קנטינה, כנופיית צ'יקי וסצנת האנדרגאונד החדשה ו"טיים אאוט" עם נבחרת החלומות של יוצאי "העיר" לדורותיהם (גל אוחובסקי, אמיר רותם, נילי לנדסמן, אורי משגב וחנוך מרמרי), שמועסקת על ידו. פתאום, אחרי עשר שנות חרישה עירונית, חוויית קריאת המקומונים מחזירה אותנו לתקופה שבה גרנו עם ההורים וקראנו על עיר החטאים וההוללות בתערובת של סלידה ומשיכה.
דווקא כמי שחושב שלא לחינם הפכה תל אביב למוקד התרבות המקומי (וסליחה מהמחתרת הירושלמית, שמקפידה לעשות עבודתה נאמנה), וסולד מהפריפריאליות המעושה, נדמה לי שכל החגיגה האחרונה לוקה בחוסר אותנטיות משווע. זה בסדר לנסות ולהחזיר עטרה ליושנה, אבל השאלה היא האם התזמון נכון ואם יש לכך גם גיבוי מעשי בשטח. התשובה, לפחות בעיני, היא שלילית.
ניסיונותיהם של המקומונים לייצר מיתולוגיות עירוניות מובנים וברורים. "העיר" הוא עיתון שמבקש להשיב אליו את כבודו האבוד, ועושה זאת בצורה הצהרתית במכוון על מנת למשוך אש, ואילו ב"טיים אאוט" הנהנתנות העירונית היא המנדט, על פי הדגם הבינלאומי של המגזין. המקרה הלא ברור כאן הוא "מוסף הארץ" הנכבד. זה לא שתופעת הברקפאסט קלאב, בקחאנליות מועדונית בלתי מרוסנת וברנז'אסיטית, אינה ראויה לבחינה והתבוננות. השאלה היא איפה נגמרת היחצנות, או הרצון לשרת את התזה, ומתחילה העבודה העיתונאית. ריפרוף על אוסף המונולוגים בכתבה, בתוספת ההקדמה הנלהבת של מחבר הכתבה, אלון הדר, מציירים תמונה חד ממדית, שמהללת (בליווית נימה צינית, כמקובל בעיסוק בחיי לילה) את ההתרחשויות שקורות במועדון כחוד חנית של אוואנגרד בלייני תרבותי.
האמת, או לפחות כמו שאני קורא אותה, היא שהצלחתו של הברקפאסט קלאב, הסמל הנוכחי של חיי הלילה התל אביביים - היא לא יותר מחגיגתה של החגיגה, הפיכתו הסופית של האמצעי למטרה. אומת הדאנס, עם כל השטחיות שבה, הציעה לפחות סם חדש שהביא לריגוש חדש על ידי החיבור שלו למוזיקה הנכונה. היא שברה הרגלים, שינתה תפיסות והביאה ללא מעט מהפכות מקומיות (ואני לא מתכוון לשימוש בסמפלרים באלבומים של שלמה ארצי) ובראשן, ההתקדמות העצומה שעשתה הקהילה ההומו-לסבית בתוך החברה.
חגיגת לשם החגיגת
לסצנה התל אביבית הנוכחית אין אג'נדה חדשה, סם חדש או מוזיקה חדשה שהיא שואפת לקדם, מלבד הרצון לחגוג את החגיגה על שלל נגזרותיה. יותר מכל, הברקפאסט קלאב ואסופת המונולוגים שנגבתה מבלייניו הקבועים אינה מציגה התרחשות חדשנית, אלא דווקא מזכירה את תור הזהב של מועדון הפטיש בתחילת האלף (בגלגול הנחלת-בנימיני שלו), כשהמסיבה לעולם לא פסקה, אולם עם טוויסט אחד בעייתי: בעוד ההתרחשות בפטיש היתה רעננה וראשונית, וקיבצה סביבה את עליית חבר העמים, קלאברים ותיקים וחדשים וכל מי שראה את עצמו כשותף, הבילוי בברקפאסט, גם כפי שהוא מוצג בכתבה ב"הארץ" - נושא עימו ניחוח בורגני: אם אין לך את כסף, אבקה או ציצים, אין לך מה לחפש שם.
כמו תוכנית ריאליטי משומשת, שבה המשתתפים מסגלים לעצמם תכונות שנצפו בתוכניות ריאליטי אחרות, כך גם הסצנה התל אביבית החדשה היא לא יותר מאוסף של גחמות נהנתניות שנאספו ממועדונים שונים במהלך השנים; דימויים קולקטיביים של הנאה, שנותקו מהמהות שעמדה תחתם מלכתחילה והפכו לישות עצמאית שאינה קשורה לבילוי עצמו. את האקשן בשירותים הם לקחו מהפינגווין (הייתי בשירותים של אלנבי 58 לא מעט, היה בהם בעיקר חרא); את אופנת ההסנפות במשרדים מהמגה קלאבס; את המגע המיני המהיר מהפיק אפ ברים ואת המוזיקה מטרנד האלקטרו העדכני.
האמת, שכמו תמיד עם מועדונים, המוזיקה היא נייר הלקמוס של הסצנה כולה. במקרה הזה - מוזיקה מודעת, צינית, נטולת נאיביות, מלאת נוסטלגיה אבל חסרת אותנטיות, שעושה הרבה רעשים של כאילו, אבל היא כמעט לעולם אינה הדבר האמיתי.
אם זה נשמע כאילו יש לי בעיה אם ההצלחה של הברקפאסט, לא כך הדבר. לא צרה עיני - לא כלפי הבעלים ומשאיות הברינקס שהפכו לחברותיהם הטובות ביותר, ולא כלפי הבליינים שמצאו שם את מקומם. הנקודה היא, שמרוב ניסיונות לייצר התרגשות אמיתית מסרק, הקריאה "זאב זאב" כבר לא מתייחסת לרוזנשטיין, אלא ליכולת של תל אביב לייצר אמירה תרבותית דומיננטית אמיתית.