לחישה פזיזה

קייו ודי רוק חיכו משהו כמו חמש שנים עד שבא להיט הלחישות ועשה את מה שהמנוני הקראנק שלהם ואפילו שיתוף פעולה עם בריטני לא הצליח לעשות - להעלות אותם לליגה הלאומית. משני ליצנים מהדרום החם והמלוכלך, שברוב המקרים נתפסו כקוריוז קראנק שליל ג'ון היה מרים אליהם טלפון לאחר שנגמרו לו כל האנשים לארח, היינג יאנג טווינס נותנים אחוש פייט לסנופ ו-"Drop it Like it's Hot" שלו בישיבה על ליין באס שמגיע דווקא ממכונת תופים 808 באווירה מינימלית, וגורמים לכלב הזקן להישמע כמו כומר צדקני בהשוואה למילים המלוכלכות יותר מהמוח של הרמוני קורין, שהם לחשו כמו צמד נחשים פתיין על הקלאסיקה המודרנית שלהם.

לפעמים כל מה שצריך הוא רק שיר אחד בנזונה כדי לעבור לשחק במגרש של הגדולים, באסטה ריימס ומיסי אליוט לדוגמא, שאכן התייצבו ולחשו את המלים שלהם בגרסת הרמיקס של "Wait (Thew Whisper Song)" שסוגרת את האלבום החדש של הצמד, שאמור להיות הקרוסאובר הגדול שלהם, סטייל בלאק אייד פיז, אל חיקו החמים והמתגמל של המיינסטרים.

הצרה ששיר אחד, מעולה ככל שיהיה, לא יכול להחזיק על גבו אלבום של 23 קטעים וסקיטים מעצבנים, אבל למה להיות שליליים, בואו נמשיך עם הדברים הטובים. רובם נמצאים, תודה לאל, בתחילת האלבום שנפתח בבום לפנים עם עשרה שירים שבאים טוב לאללה. אנתוני המילטון עושה בפזמון של "לונג טיים" כבוד לנסיך דרומי אחר, אל גרין, באינטרפטציה מצמררת לשיר שלו "בל", ובאמת מעיף את השיר הזה לשמיים, כששני התאומים זורחים כמו הירח בלילות עתירי יתושים בהם אף אחד לא יכול להירדם וכולם מחפשים עיניינים אחרים לעשות בשעות הקטנות.

זה ממשיך עם הדראלינג החדש של ההיפ הופ, אדם לוין מ"מארון 5", שתהרגו אותי אני לא יודע מה גורם לאנשים כמו קנייה ווסט וביתר שאת שמשון ויובב מהדרום, להזמין את הלביבה הזאת לשיר, אבל זה מוכר, נשמע טוב ומה לעשות, קצת כואב להגיד, מדבק. הווייב ממשיך וצובר תאוצה עם "גטו קלאסיק", כשהצמד מגלה מודעות חברתית לאחים כהי העור שנלחמים את המלחמות בשביל האדם הלבן והעשיר במסגרת צבא ארה"ב. זה גם השיר היחיד באלבום שבזכותו אפשר לייחס לתאומים את מילת התואר הנשגבת "ליריסיסט" ולצאת מזה בכבוד.

עוד שני שירים חולפים, שני סקיטים בהן כמה ביצ'ז מספרות מה הן אוהבות שיעשו להן כדי שהניגרז שלהם ישמעו אותן צועקות, ואז "Wait" מגיע ואחריו עוד ניסיון פחות מוצלח לרכב על הגל והאלבום מתחיל לצלול לכל מיני שירים דביקים על זיונים סטייל ג'ואסי, אר קלי וג'ייניין, כשמהחלקלקות האלמנטרית שלהם נשאר רק סליז. יש גבול לכמה סליז אפשר לקבל משני גברים עם אוצר מילים מוגבל בסליזיותו והפקות שהופכות משעממות יותר יותר כשהשירים והסקיטים האלה מתחלפים אחד באחר. "Badd" עם מייק ג'ונס (האיש שמגדיר מחדש את המושג הבעייתי גם ככה, "שיווק עצמי") ומיסטר קוליפארק - המפיק המוזיקלי והאיש שסופר את השטרות בסופו של אלבום, מציל משהו וזורק את הצמד על הפקת קראנק, אבל זה בא מאוחר מדי וקצת מדי.

הצרה של היינג והיאנג היא "Wait", שפשוט נשמע כמו משהו שלא שמענו מעולם, ויצר רף ציפיות מהמפיק, מר קוליפארק, שלקח סיכון עם הלהיט הגדול שלהם ובחר ללכת על בטוח, עם סאונד של בסיבוב מועדונים באטלנטה, ויצר בסופו של דבר עוד אלבום של הדירטי-דירטי, עם כמה שירים ממש טובים, אבל ארוך, ארוך לאללה.

יינג יאנג טווינס, "United States of Atlanta" (אן-אם-סי, TVT)