ביום שבת שעבר הוקרן בערוץ 3 של הוט הפרק האחרון בעונה הרביעית של סדרה, שלא זוכה כאן ובארה"ב למספיק תהודה והערכה - "המגן" מבית היוצר של שון ריאן ובכיכובו של מייקל צ'יקליס. הסדרה קיבלה הכרה מהממסד רק פעם אחת, גלובוס הזהב בו זכתה עבור עונתה השנייה (2003), וזאת למרות העובדה שהעונה השלישית והרביעית היו ללא כל צל של ספק טובות הרבה יותר. לצ'יקליס עצמו, להבדיל, אין יותר מדי מה להתלונן, שכן על האח בסלון ביתו יושבים פסלוני אמי (2002) וגלובוס הזהב (2003) בקטגוריית השחקן הטוב ביותר.
בעוד כולם מדברים על התחכום של "הסופראנוס", על הטרגיות של "עמוק באדמה", על המסתורין של "אבודים" או האטרף של "24" (שתי האחרונות מובילות את הקמפיין החדש של הוט), "המגן" מסווגת כסדרת פעולה משטרתית קשוחה וקצבית ותו לא. בפועל, מדובר בתוכנית ברמה הגבוהה ביותר, שאחרי צפייה אינטנסיבית בארבע עונותיה (ולאחרונה הסתיימה החמישית בארה"ב, לידיעת המורידים), הגעתי למסקנה החד משמעית שהיא הדבר הטוב ביותר בטלוויזיה.
למי שאינו מכיר עדיין, הסדרה עוקבת אחר מעלליה של יחידת הסתערות, סטרייק טים, בפיקודו של ויק מקי (צ'יקליס, שפעם היה שוטר חביב וחייכן בסדרה "איש משטרה"), שתפקידה בכוח הוא להתמודד עם כנופיות לוס אנג'לס. היחידה חוצה כל קו אדום אפשרי, החל מרצח של שוטר בפרק הבכורה, דרך תשלומי שוחד על ימין ועל שמאל, השתלת ראיות ובידוין, אינספור שקרים, וכלה בשיתוף פעולה אקטיבי עם פושעים אלימים. הרעיון עצמו, לפיו אנשי משטרה אינם שונים בהרבה מהפושעים אותם הם רודפים, אינו חדש, אבל מה שמבדיל את "המגן" מכל הסדרות האחרות היא העובדה שהפעולה המסחררת, הפסקול המרטיט, הצילום הייחודי והעלילה הבלשית המפותלת כל אלו אינם יותר מאשר האמצעי שבעזרתו בוחר שון ריאן להניע את לב לבו של הסיפור, שהוא בעצם דרמה רגשית חזקה, אינטנסיבית וקורעת לב.
תקציר הפרקים הקודמים
בעונה השלישית נאלצים שוטרי הסטרייק טים להתמודד עם סכנות מכל עבר אחרי ששדדו את המאפיה הארמנית והקימו על עצמם לא רק את הארמנים המשוגעים, אלא גם את חבריהם לעבודה, את מפקדם ואת ה-FBI. אולם זו הייתה רק המעטפת העלילתית, כאשר הנושא המרכזי שבו עסקה העונה שעברה היה התפוררות אחוות הטבעת של היחידה. בשני הפרקים האחרונים שורף אחד הבלשים תוך כדי מאבק - את מיליוני הדולרים אותם גנבו, ושני החברים הטובים, ויק מקי ושותפו שיין ונדרל (וולטון גוגינס), שורפים את כל הגשרים ביניהם.
העונה הרביעית, אם כן, מתחילה כשרק שני שוטרים נותרו מהצוות המקורי של ארבעה, ו-ויק מקי מקבל מפקדת חדשה, גלן קלוז בתפקיד מוניקה רולינג, אישה קשוחה ונחושה שרואה מבעד להתנהגותו הבעייתית, ונותנת לו את הצ'אנס האחרון במשטרה. בעונות הראשונות ראינו את כל הצדדים של מקי האדם, על התפרצויות הזעם והנטייה שלו לעבור על החוק מחד, ועל המסירות שלו כלפי משפחתו והשוטרים שעובדים לצדו מאידך. כשוטר הוא תמיד היה בעל יכולת ביצוע בלתי רגילה (כמה אנשים יכולים לפרק מאפיה בשבועיים?), אולם כעת קיבלנו זווית חדשה על האנטי גיבור מסתבר שללא חבריו ליחידה הוא פשלונר לא קטן.
גלן קלוז יושבת למקי על העורק, והוא בתורו מנסה לכבוש מחדש את רחובות העיר. המטרה המרכזית שלהם היא אנטואן מיצ'ל, מנהיג כנופיית הוואן ניינרס, שמוכר לקהילה את סיפור חזרתו למוטב, אבל בפועל ממשיך לנהל את הביזנס הישן והטוב. הדרך של המשטרה ללחוץ עליו היא על ידי חוק חדש שמאפשר לה להחרים כל רכוש שנחשד ככזה שנקנה בכסף מלוכלך. מה שנקרא, אשם עד שהוכח אחרת. בכל פרק בסדרה, ובמיוחד סביב תפיסת הנכסים, הדילמה המוסרית מוצגת בצורה חיה ובועטת. כולם צודקים וכולם טועים ובלתי אפשרי לשפוט מה נכון לעשות. מצד אחד סוחרי סמים מתחילים לחשוב פעמיים לפני כל עסקה, אבל מצד שני איש זקן עם שלושה צמחי קנביס מאבד את ביתו. מצד שלישי, נאסר על חברי כנופיות להתרועע אחד עם השני, אבל מצד רביעי זה כולל גם שני אחים שגרים יחדיו, והשתייכותם הכנופייתית סמיכה יותר מהדם שזורם בעורקיהם.
בין לבין, השותף לשעבר של מקי, אותו שיין ואנדרל, מסתבך עם הנבל אנטואן מיצ'ל, שמעמיד בפניו שתי אפשרויות להרוג את חברו או ללכת לכלא. אבל ההבדל ביניהם לבין הבד גייז הא בדיוק זה הרעים יעשו הכל, אבל הכל, כדי להציל את עצמם מהכלא או מכדור בראש.
טוני סופראנו, ויק מקי ראש בראש
כשטוני סופראנו צריך להרוג את ביג פוסי זו דרמה, אבל גם ביזנס. כשוויק ושיין עומדים אחד מול השני זה הכי אישי שיש. "הסופראנוס" אולי מורכבת יותר, "עמוק באדמה" עצובה יותר, אבל "המגן" מתחברת ישירות לבטן וללב ולא מפסיקה לפמפם. ובקולנוע, שם יש לבמאי שעתיים וחצי לחבר אותנו לדמויות, בטח לא תראו דרמה עוצמתית יותר. בסוף, כאמור, התסבוכת נפתרת והפושעים הולכים לכלא. הטיזר בסיום העונה הוא שוטר מהיחידה לחקירות שוטרים שמתחיל לבנות קייס נגד הסטרייק טים, מה שכנראה יהיה האלמנט המוביל של העונה החמישית.
שון ריאן, במה שנחשב ללא פחות מפלא, מצליח לטפל במערכות היחסים בסדרה בשיא העדינות, בזמן שהן, וכל דבר מסביב, גועש ורוחש ללא הפסקה. מעט דברים נאמרים במפורש, המצלמה יודעת לנוע בתזזיתיות לכאן ולכאן, פוקוס הצילום לעזוב ולחזור, המוזיקה להופיע ולהיעלם, ובעיקר - השחקנים מבינים מתי ללחוץ על הגז ומתי לתת לנו לעשות את מירב העבודה. צופה ארעי שנפל במקרה על פרק או שניים לא יוכל לשאוב את ההנאה המירבית, כי בלי הקונטקסט כולו "המגן" מאבדת את האפקט ואינה יותר מאשר סדרת פעולה על שוטרים מושחתים.
אבל שון ריאן הוא גם איש עם ביצים. אחרי סצנת האונס הגרפית והמזעזעת שעבר בעונה השלישית דייוויד אסוודה, פעם איש משטרה חלקלק ואינטרנסטי והיום פוליטיקאי חלקלק ואינטרסנטי, הוא צריך להתמודד עם ההשפעות של הטראומה עליו. הוא משלם לזונת צמרת כדי שתאפשר לו "לאנוס" אותה שוב ושוב, מה שבוחן לא רק את כוח העמידה שלנו, אלא גם את החיבור לדמותו המיוסרת של אסוודה. זוהי כמובן רק טעימה על קצה המזלג, כי על כל שחקן ודמות, מקולדט (CCH פאונדר) ודאץ' (ג'יי קארנס), ועד השוטרים דני וג'וליאן אפשר לכתוב מאמר בפני עצמו.
ישנן הקבלות נוספות ל"סופראנוס". טוני הוא איש מאפיה רצחני שמגלה צד אנושי ומאלץ אותנו להבין את מניעיו, וזה בהחלט לא נעים. מקי מטריד אותנו מהכיוון ההפוך - מדובר בשוטר, מישהו שאמור להיות לצידנו, להגן עלינו, אבל אנו רואים שהוא מסוגל למעשים מרושעים לא פחות מאנשי הפשע המאורגן של ניו ג'רזי. לכאורה זה דומה, אבל ההבדל הוא עצום.
ב"סופראנוס" נקודת המוצא היא שטבע האדם הוא רע מיסודו. כולם אנוכיים ופועלים ממניעים אינטרסנטיים להחריד. המגן, להבדיל, מציגה אדם אחר, שטבעו הוא טוב. לא משנה כמה ראשים יפצחו מקי והחברים, כוונותיהם הסופיות הן טובות, ואנו עדים לכך. בעוד הדמויות ב"סופראנוס" הן גרוטסקיות ודוחות, ולכן קשה יותר להזדהות עמן, חברי הסטרייק טים הם אנשים שכוונותיהם הטובות מובילות אותם שוב ושוב אל הגיהינום. למרות כל המתחים והחשדנות, איכפת להם אחד מהשני. ככה זה בכל משפחה, ומי מאיתנו לא יכול להזדהות ולהתרגש מדבר שכזה?