כל קל"ב ביג'י יומו

אולי אם, בניגוד אלי, שירתתם בצבא ולא עשיתם שירות לאומי, או ששירתתם מחוץ לגזרת תל אביב רבתי, לא תמצאו את "קרוב לבית" כל כך נחוץ. בשביל מי שרגילה לשמוע סיפורי צבא ומחסומים, אבל לא חוותה אף אחת מהחוויות האלה מקרוב, יש ב"קרוב לבית" יתרון אמיתי, אולי אפילו תרומה. זו הזדמנות טובה, ובעיני די נאמנה למקור, לראות מקרוב את תרבות המחסומים, הבדיקות הביטחוניות וההצקות ברחוב לכל מי ש"נראה ערבי", כמו שאומרת סמדר, אחת משתי גיבורות הסרט.

סמדר ומירית, הגיבורה השנייה, הן חיילות מג"ב שצוותו לסייר יחד ברחובות ירושלים. הן מסתובבות בעיר, ואמורות לבקש מערבים את תעודות הזהות שלהם, ולכתוב את כל הפרטים. השתיים הן, כמתבקש, הפכים גמורים. סמדר מרדנית וקשוחה, מירית חננה רגישה, הן נורא לא מסתדרות בהתחלה, ועד סוף הסרט הגורל המשותף קושר אותן זו לזו, אלא מה.

הסרט עמוס רצון טוב, ואני עוד לא מדברת על פוליטיקה. לווידי בילו ודליה הגר, יוצרות הסרט, היו כנראה המון רעיונות להמון סיפורים וקווי עלילה, אלא שהניסיון לתפור אותם ביחד הופך את העלילה לסוג של חנות "הכל בדולר": המון דברים שמוזכרים ומטופלים באופן שטחי. יש את עניין ההורים של מירית, שרמזים מעורפלים בנוגע ליחסיה איתם מפוזרים לאורך הסרט ולא מגיעים בסוף לשום מקום. ישנו החבר של סמדר שנמצא שם בתחילת הסרט ופשוט מתפוגג, ועוד. הסרט מנסה, אולי, להפוך את הגיבורות לדמויות עגולות ועמוקות, אבל שיבוץ שלל פרטי טריוויה על הגיבורות הראשיות, והשארתן כאוסף עובדות שלא גובש לכדי אמירה, לא עושה את העבודה. אפילו הפיגוע ששובץ בעלילה נותר שולי וחסר משמעות. הוא לא תורם כלום להבנת הדמויות, וגם לא לאמירה הפוליטית שמקופלת בסרט. ויש אמירה כזו.

סרט העוסק בחיילות ישראליות שבודקות ערבים בירושלים חייב להיות סרט פוליטי. ב"קרוב לבית" האמירה הפוליטית מעודנת יחסית, וזה בעיני הכוח שלה. בלי ניסיון להאכיל בכוח, הסרט משרטט את התמונה האבסורדית של ילדות שיגרמו לאדם לאחר לאוטובוס או ימנעו מילד את ארוחת הצהריים שלו ולא מתוך עמדה פשיסטית. סתם, כי הן עצבניות. באותה מידה, אגב – חיילות מוותרות מדי פעם לעוברי אורח על הבדיקה, ואפילו החיילת שמעבירה את כל הנשים במחסום בלי בדיקה, לא עושות זאת מתוך רציונל שמאלני ואוהב אדם. פשוט אין להן כוח יותר, והן מעדיפות להמשיך לאכול קרמבו.

והאמירה הזו של הסרט חזקה בעיני יותר מהכול, ולכן בעיני הוא נחוץ ואפילו חשוב. אנחנו חיים במצב נפיץ ובלתי נסבל, והוא מתנהל, רוב הזמן, לא על ידי מנהיגים או מצביאים דגולים. מי שמנהל את השטח הם בעצם האנשים שנמצאים בו, חיילים בני שמונה עשרה שמפקדיהם אמנם דואגים להגיד להם "בנחישות וברגישות", אבל שולחים אותם למשימות בלתי אפשריות עם מינימום תמיכה. בלי קשר למידת ההכרח הביטחוני של המשימות האלה.

ואם מחפשים מילת סיכום,"קרוב לבית" הוא אולי לא יצירת מופת, אבל חוץ מזה שחשוב לעודד קולנוע ישראלי, חשוב גם לעודד את שתי יוצרות הסרט. כי למרות הבעיות שיש בו, ויש בעיות, היכולת שלהן לשרטט אמירה פוליטית רגישה על סיטואציה כל כך טעונה ומסוקרת יכולה בהחלט להעיד על התחלה טובה של קריירה קולנועית מוצלחת. ואתם לא רוצים להיות מי שאחראים לגדיעתה באיבה, נכון?