דונט וורי, בי הפנינג

הערב רד. הנה, יעקב ומיקי, מבשרים על ההליקופטרים, על האולפן השקוף, מזכירים את מורשת הכיכר, מבטיחים ש"את התוצאות תוכלו לראות על מסך הטלוויזיה הגדול בעולם" ואל תשכחו את הצפלין. ערוץ עשר מזמין את הצופים לערב בחירות שכמותו לא נראה, ולא רק לצפות הוא מזמין, אלא גם לנכוח, בגופכם, בכיכר המקיפה את האולפן השקוף: כיכר רבין, מלכי ישראל לשעבר.

קשה לקבוע מהו מקורו של אי הנחת מההבטחות הללו לבלוני אוויר ומסכי ענק. הלוא יש לנו כאן חגיגה ברורה של דמוקרטיה, ולא בהשאלה המתייחסת לבחירות עצמן כחגיגה של דמוקרטיה, אלא חגיגה של ממש, פרטיה!

האם הבעיה נעוצה בכך שקרנבל זה אין ענינו להאדיר באמת את חשיבות הבחירות ותוצאותיהן, אלא את ערוץ 10 והישגיו? ומה בכך? ההיסטוריה התקדמה מהישג אחד למשנהו בין היתר בזכות האגו של קיסר או מדען, וקברניטי ערוץ 10 גם להם מגיעה פיסקה לפחות בספרי ההיסטוריה. ומה? שזה טררמסקי כזה? שנטיפיפי של פופוליטיקה? שארוע כבד ראש - או לפחות עב כרס - כמו הבחירות סופח אליו סממנים של "נולד לשלוט"? שהם מנפנפים באינטראקטיביות? הלוא לקלפי שלשלנו SMSים עוד לפני עליית שושלת סקעת, הבחירות המציאו את האינטראקטיבי, "מי שמצביע משפיע" זה שלהן בכלל. מה כאן הבעיה?

כשאין ביכולתך להכליל, מוטב שתרד לפרטים. פניתי לעיון במודעת ההזמנה לחגיגת הדמוקרטיה של ערוץ עשר, בתקווה ששם יתנסחו מאליהן מצוקותיי:

ראשית, גיליתי, אין מדובר במשדר חגיגי, אלא ב"הפנינג בחירות ענק", כמו שמכריזה הכותרת. הפנינג, התרחשות, שם עצם לועזי שהוא גם הטית פועל בזמן הווה, הוא ה"קורה". שנית, מתברר שאותו הפנינג מתחיל כבר ביום א' ונמשך שלושה ימים, מה שהופך אותו מיידית ללא סתם הפנינג, אלא אפילו לרייב.
מלו"ז ההתרחשויות אכן עולה אווירה של כיכר השוק ביוון העתיקה – ערש הדמוקרטיה! - שכן נוכל למצוא שם ארועים כמו "מלך הורדות הידיים - הפוליטיקאים החזקים בארץ הולכים עד הסוף בקרבות הורדת ידיים", כלשון ההזמנה; וגם בימת מיסטיקנים, בה "המתוקשרים ביותר" (תענוג של ביטוי!) חוזים את תוצאות בחירות 2006; עוד נמצא שם "מופע על חושי מדהים" ובימת הייד-פארק, בה יוכלו ההמונים לחוות את עצמם כטוקבקיסטים בריאליטי.

ככמקובל ב"הפנינגים" מסוג זה (מילה זו מאבדת מעט מחינה המוחלט בהטיית הרבים ועמכם הסליחה), תחולק הכיכר ל"מתחמים". האנטומיה של ההפנינג דומה לזו של הקניון, על החוויה להיות מותאמת "לכל המשפחה", היחידה הצרכנית העליונה (ב"צרכנית" אין כוונתי להצביע על רכישה של ארטיק או מכונת כביסה, אלא נהפוך הוא: המבנה הצרכני וההוויה הצרכנית משכפלים את עצמם לתוך ארועים שהקשר שלהם לצרכנות הוא עקיף, ולעתים בלתי מורגש). המתחם שאי אפשר בלתו הינו המתחם לגיל הרך, "הכולל קלפי ילדים, אולפן שקוף לילדים, משחקים אינטראקטיבים ועוד", תיאור שמעלה שתי שאלות זניחות: האם משחק אינו מטיבו אינטראקטיבי והאם ילדים אכן היו אוכלוסיה נסבלת יותר לפני המצאת האינטראקטיביות.

העשרניקים רק סיימו לתחם את הכיכר, וכבר הם מדרגים את המתחמים לפי סדר חשיבות: "המתחם הכי נוצץ בכיכר", כמו שמציינת המודעה, הוא כמובן "מתחם הדוגמניות": "בואו להצביע ולהשפיע" (רינגס א בל?) "בשלישי ביקור מלכותי של כל הדוגמניות" (אכן, גם המילה מלכותי נשמעת טוב יותר בהקשר של החגיגה הדמוקרטית של ערוץ 10, תודה לקורא שבתאי השולתתת שהאיר את עיני בנקודה זו). למותר לציין שהמילה "דוגמניות" לא מופיעה בשום מקום במרכאות או בהטיה, ללמדך שהדוגמניות היחידות בעולם הן אלו המשתתפות בתוכנית העונה לשם זה. עוד בכיכר 10: "השוק הדמוקרטי" שהוא "מתחם ענק של מפלגות ועמותות" (גם שוק וגם מתחם!) שם ודאי תתבצע חלוקה בלתי פוסקת של ניירת, ועם קצת מזל כמה פעילים שיחטפו מכת שמש ילכו מכות.

קצת מנחם לחשוב על איך עלולה להיראות החגיגה הנוצצת הזו בפועל. מתחת לפילטר ולפלזמה ולקופירייטינג המושקע, עומדים בכיכר כמה סטנדאפיסטים מיוזעים, שעורכים תחרויות א-לה מאיר רמז לפעילי ליכוד מקרית-פסטרמה מול עשרות משפחות אומללות שהגיעו באוטובוסים של המועצה המקומית תלמי-חמין. קולו של טפם המצווח, אם צועק הוא "המלך עירום" ואם צועק הוא "במבה דוגמניות" או "מוות לערבים", לא ישמע בתוך האולפן השקוף, וממילא גם לא בתוך הצפלין.

בשנים האחרונות הכפילו ואף שילשו הישראלים את קניותיהם בפסח, ואם זכרוני אינו מטעיני, בעלי איטליז "חינאווי" ביפו העידו על קניה של פי כמה וכמה ליטראות בשר לקראת יום העצמאות של השנה שעברה לעומת אלו שקדמו לו. גם חג המולד היה מת מזמן לולא חנות הכלבו "מייסיס" שדואגת להנשימו מלאכותית מדי שנה. בהתחשב בנתונים אלו, סביר להניח שיותר אנשים יצפו בתוצאות הבחירות - על אותו מסך גדול או כל מסך אחר - ויתכן בהחלט שיותר אנשים יחושו שהשנה, באמת, יום הבחירות הוא יום חג של ממש. אך כשם שטירוף הקניות בפסח אין מקורו בהתעוררות דתית רחבה, ומימדיו של הברביקיו אינם מעידים על גל פטריוטי גואה, גם החגיגה הדמוקרטית אינה מעידה דווקא על חיבת יתר לדמוקרטיה. האם המניעים משנים כל עוד המסיבה דולקת? זה כבר דיון אחר.

הבחירות, אם כן, אותן בחירות עם ריח של שקיק תה משומש מההסתדרות, כרס מיוזעת של פעיל בצומת ואפיל של כתר-פלסטיק, מצטרפות לרשימה מפוארת של אירועים "לא סקסיים בעליל" - מליל הסדר ועד אכילת קורנפלקס - שעוברים תהליך של "סיקסוס", מלשון סקס וסקסס (success) – מיתוג מחדש הכולל, להערכתי הזהירה, החדרת בועות אוויר קטנות לשם הגדלת הנפח ועידון הטעם (שודאי נוגדות רדיקלים חופשיים מסוג כלשהו), והצבת האירוע כעניין שהוא חגיג, רקיד, שקוף אך אינסופי, רכיש אך בלתי מושג. גדול יותר, נחשק יותר ואוורירי.

הבחירות עניינן הוא בתוצאותיהן, לא בעצם קיומן של תוצאות כלשהן שהן תמיד "הרות גורל כי השנה יותר מאי פעם", אלא תוצאות של ממש, שיש בהן רע יותר וטוב יותר. הבחירה למכור את ערב הבחירות בהבטחה לפירוטכניקה ולא בהבטחה לתכנים (פרשנים לוהטים! סקרים מהימנים!) היא הצהרה שהענין פה הוא טיב השידור, לא טיב התוצאות. מרגע שמתקיימת חגיגה לשם חגיגה, ארוע לשם event, מוחלשת המשמעות האמיתית שיש לתוצאת הבחירות. העיקר שתהיה תוצאה. לאף אחד אין שום דבר נגד מסיבה טובה, או שידור מוצלח, אבל נגד עודף מנדטים לליברמן אולי דווקא כן. כמה מורת רוח כבר אפשר יהיה להביע ליד כל כך הרבה דוגמניות?

והכיכר, אותה כיכר עליה מתפייטים התשדירים: הלוא גם אם ינצח המועמד המועדף עלינו, נגיד, הבחורצ'יק עם השפם, לא נוכל לצאת באופן ספונטני לכיכר, כי בכך הלוא נהפוך לפיפל מיטר בגופנו. החגיגה שבכיכר היא אולי "לכל המשפחה", אבל היא לא החגיגה של כולנו, אלא החגיגה של ערוץ 10, ובכך שנבוא אליה, אנחנו נגררים לוויתור על ציון האירוע עם גדי סוקניק, או חיים יבין, או סתם עם מורשת רבין.