אובסס

הבית שלה מלא בפרחים מלאכותיים, יש לה אוסף של איברי מין זכריים שגזורים ממגזיני פורנו, אוסף כלבי בולדוג מחרסינה, אוסף כריות עם בולדוגים רקומים, אוסף ליפסטיקים ורודים, אוסף שיחות טלפון מוקלטות עם משפחה וחברים. אחד החברים שלה היה אנדי וורהול, שהנציח אותה בסרט "צ'לסי גירלז" והפך אותה למיתוס ניו יורקי. בריגי'ד ברלין תיזכר לנצח בתור הבחורה השמנה והמופרעת שמזריקה הרואין ומתפשטת אצל וורהול. הסרט התיעודי "פשטידה ברקיע" (במאים: וינסנט פרמונט ושלי דאן פרמונט) מראה אותה כפי שהיא היום: בלי וורהול, בלי הקילוגרמים, בלי ההרואין, אבל עם אותו טירוף אובססיבי שמשאיר אותך בפה פעור, בלי לדעת אם לצחוק או לבכות.

יש אנשים שמייצרים, יש אנשים שצורכים, ויש אנשים שהם מוזה. הם לא מייצרים כלום, אבל גם אין צורך: החיים שלהם הם היצירה האמיתית, הטירוף שלהם הוא השראה לאחרים. כזו היתה בריג'יד ברלין - המוזה הקטנה של אנדי וורהול. עם הסתייגות אחת: היא לא היתה קטנה בכלל. היא היתה ענקית. היא גם לא היתה שקטה במיוחד. היה לה פה גדול, והיא לא סגרה אותו לשניה, אולי רק לבלוע עוד חטיף "מארס" ולדחוס לתוכו עוד קצפת אינסטנט. דברנית כפייתית, אכלנית כפייתית, מרדנית, מבריקה, Fag Hag חסרת מעצורים שלא מהססת לחלוץ שד בכל הזדמנות, אובססיבית קומפולסיבית, מצחיקה בטירוף.

בריגי'ד היתה צרכנית כפייתית, אנדי היה יצרן כפייתי, והחברות המוזרה ביניהם סיפקה חומר ליצירה שלו: הרבה סרטים, צילומים ושיחות טלפון מוקלטות. השיר ההוא של לו ריד, על שיחות הטלפון הניו-יורקיות המאנפפות, בטח נכתב עליהם. כמו שלו ריד אמר בשיר אחר, היא היתה המראה שלו. מראה קעורה, כמו המראות בלונה פארק. מוגזמת, גדולה מהחיים, זורקת כסף כמו זבל, מתעסקת בשטויות, מכורה למזון, רעבה לאהבה. בור ללא תחתית של צורך וצריכה אינסופיים. מראה גרוטסקית לאמריקה, כמו שוורהול ראה אותה.

היא היתה בת טובים שמרדה בהורים העשירים שלה. אבא שלה היה אחד האנשים הכי עשירים והכי חזקים בארצות הברית, שהחזיק ברשת העיתונות של רנדולף הרסט. אמא שלה היתה אשת חברה מלוקקת, ושניהם היו הכי ימנים והכי שמרנים שאפשר. הם רצו שבריג'יד תגדל להיות בובת ברבי כמו אמא שלה, אבל זה היה הדבר האחרון שהיא רצתה. כל מה שהיא רצתה זה לאכול ממתקים, לעשות קניות, לצרוך סמים ולעצבן את ההורים שלה. בגיל עשרים בערך היא מצאה את אנדי וורהול, התחברה לפקטורי, עשתה הרבה סמים, אכלה הרבה חטיפים והזינה את היצירה הכפייתית של וורהול, פשוט בעצם היותה דיווה אולטימטיבית.


בעצם, הוא צרך אותה עד תום. היא סיפקה לו רעיונות, חומר לסרטים, ציורים ומיצגים. היא נתנה לו את עצמה, את הגוף שלה, את הקול שלה, את שיחות הטלפון שלה עם אמא שלה, את צילומי הפולרואיד שלה, את הכסף שלה. וורהול, האיש והמפעל, לא נהג לתת קרדיט או לשלם לחברים שהסתובבו אצלו. הם היו חלק מהמפעל והמותג שנשא את שמו. התוצרת שהמפעל הזה הפיק מתחה ביקורת על אובססיית הייצור והצריכה, שהם עצמם היו חלק ממנה. כשאנדי מת הם נשארו לבד, מראה מנופצת. אפשר היה לומר בצדקנות שאנדי וורהול ניצל את ידידתו גדולת המימדים ורחבת הלב, אבל זה לא ממש נכון. היצרנים, הצרכנים והמוזות צריכים אלה את אלה כדי להיות מי שהם. הוא השתמש בה, אבל גם היא בו. היא היתה צריכה אותו כדי להיות מי שהיא.

כיום בריג'יד כבר לא שמנה, אבל זה רק הצד ההפוך של האובססיה. החיים שלה הם מלחמה מתמדת בעצמה, באוכל, באמא שלה שכבר מתה, באנדי שכבר מת. כדאי מאוד לראות את הסרט המצחיק-עצוב הזה. למרות שהיא קיצונית בטירוף, היא מצליחה לעורר הזדהות ואפילו קצת אהבה, כיאה לדיווה גדולה מהחיים.