כבר מאוחר, אפשר בלי פורנו

לפעמים ערוץ 2 מוריד אותי עמוק לתהומות הייאוש. בין החדשות ל"ללכת עד הסוף" למלכת היופי ולתחקירי סלמונלה, הייתי בוהה בשעות הלילה המאוחרות במסך הקטן בעיניים מזוגגות ושואלת את עצמי: למה? למה זה מגיע לי? למה אני עוד מחזיקה טלוויזיה בבית? אולי אני אשים חתיכת גבינה קטנה במקום, זה יגרום לאידוי פחות מהיר של התאים שלי וגם יתפוס פחות אבק? ובדיוק אז - כשנדמה שהכל אבוד - בדיוק אז מגיחות סדרות כמו "ישר ללב" ומוכיחות לי שעוד לא אבדה תקוותנו.

"ישר ללב" כשמה כן היא - סדרה תיעודית על אנשים מהשורה שמדברים על חוויות אישיות ועמוקות שלהם תחת נושא משותף. בנושא הלידה והשכול נכללו אתמול אם שאיבדה את בנה בתאונת אופנוע ובעקבות כך הביאה לעולם תאומות בגיל 47, אמא ל-18 ילדים ואם ששימשה כאם פונדקאית וסיפרה על התהליך. סיפורים מרתקים, שבמושגי הכותרות המפוצצות של היום היו לכל היותר מוצאים את דרכם לעמודים היותר נידחים של מוספי הנשים. עכשיו, כשאני חושבת על זה, גם שידור באחת עשרה וחצי בלילה זה לא הרבה יותר טוב, אבל מילא. מי יודע מה היו מעוללים לתוכנית הזאת כדי לשלם את המחיר של שעת שידור נורמלית, ובכלל, זה דווקא נחמד, הולך טוב עם האווירה האינטימית.

חוץ מזה, מה אומר, זה כל כך נחמד כשלא דוחפים לך בכוח דברים בומבסטיים. הסדרה חפה מניסיון לסחוט לצופיה באלימות את בלוטות הדמעות, וזה מצוין. אין בה דרמות גדולות או משפטים שמתחננים שיגזרו אותם לפרומואים. אין שיא של ממש, אין פורנוגרפיה של כאב ואין רגעים ש"מוכרים", כמו התפרצות ספונטנית של בכי. גם כשליוליה טברסקי, האם הפונדקאית, מתלחלחות העיניים, היא אפילו לא מספיקה לייצר דמעה סמלית אחת וישר חותכים. המוזיקה ברקע מאוד מינורית, משולבת היטב, שום דבר שיגרום לך לזוז באי נוחות בכורסה, והאין-תפאורה מכוונת כולה להתמקדות במספרת. זה אולי נשמע כמו פרווה, אבל זה לא: בסופו של דבר, הפשטות הזו מקסימה ופשוט שואבת פנימה.

היתרון הכי גדול של "ישר ללב" הוא היעדר המראיין. המרואיינות מכוונות בשאלות, אך שום קול זר או פרצוף לא נדחף למרחב שלהן. מישהו כנראה הגיע שם למסקנה, שנמאס מהקובי מידנים והיאיר לפידים למיניהם (אתם תסלחו לי על הפיקסציה על יאיר, כן? פשוט יוצא ככה) שמרוב קימוטי מצח וניסיונות לצאת מתחשבים אך מתוחכמים ובעלי ניצוצות גאוניות (וכמובן ללחוץ בנחישות על יבלות למען הרייטינג) נורא מביאים את הסעיף, ומעבר להם גם שירה פליקס אינה מציאה גדולה, וגם לא, רחמנא ליצלן, צופית גרנט - שעם כל הרצון הטוב שלה לדבר בגובה העיניים עם האנשים הפשוטים, אינה יכולה שלא להאפיל עליהם (ולהבהיל אותם מאוד) במגניבותה. מי בכלל צריך מראיין בתמונה? וואלה, יותר טוב בלי.

"ישר ללב" מראה, איפוא, איך עושים זאת נכון. לא מהפך גדול בהרגלי הצפיה של העם, אבל בהחלט טלוויזיה קטנה וחכמה. רק בשביל זה סימנתי לי לבוא שוב בשבוע הבא. תבואו גם אתם.

"ישר ללב", יום א' 23:10, ערוץ 2