אל טיגה בי

אלבום הבכורה של טיגה היה אמור להיות נשק יום הדין של גדודי האלקטרו בדרך לכיבוש העולם המערבי. הטווס הקנדי כבר בנה לעצמו בשנים האחרונות שם של תקליטן מוצלח ורמיקסר-על (בין היתר טיפל בסיזור סיסטרז, דפש מוד, ל.ס.ד סאונדסיסטם ופיצ'ז), הוציא כמה סינגלים מרשימים וטיפח תדמית גלאמית, הנשענת בחלקה על משחקי אבו-ג'נדר. לפיכך, אך טבעי היה שכעת יהפוך טיגה מהשם החם של השוליים לידידם החדש הטוב ביותר של מדונה צ'יקונה אסתרונה ושאר שוחרי היוגה.

אך האם "Sexor", אלבום הבכורה של טיגה, הינו הגירסה החתיכית של מיילו? ויטליק מודל 2006? פישרספונר מינוס הטררם פלוס קצת מוזיקה? לא ממש. שתי בעיות עיקריות ניצבות בדרכו של טיגה למנוחה ולנחלה: ראשית, מדונה הקדימה אותו בחצי שנה עם אלבום אלקטרו-פופ רותח לגבות, שחרך כל חלקת מיינסטרים טובה (ואת מדונה הקדימו הסיזור סיסטרז). ושנית, גם לכשעצמו, אלבום הבכורה של טיגה לא מספיק מוצלח. מצד אחד, לא מספיק הארד-קור בשביל אוהדי הז'אנר הוותיקים; מצד שני, לא מספיק פופ בשביל קוראות מעריב לנוער שנהנו מ"וידויים על רחבת הריקודים" ואולי רוצות להרחיב. לפיכך, במקום לחקוק על הישבן "קרוסאובר" באותיות זהובות, "סקסור" של טיגה נופל בין הכסאות.

עם שוך מיתוס אומת הדאנס, תחיית הרוקנ'רול וכו', חזרו רוב רובם של התקליטנים להיות מסובבי תקליטים אנונימיים, שאיש אינו יודע ואינו רוצה לדעת כיצד נראה פרצופם. על רקע זה, פרצופו המטופח והמאופר, שיערו המשוח לאחור ושיק הנצנצים הכללי של טיגה בולטים במוחצנותם. אולם באגף הסאונד קשה לאתר את תרומתו הייחודית. רוב הרמיקסים שלו מוצלחים אמנם, וכתקליטן הוא נוטה להיות כיפי מאוד. אבל באותה מידה, הסאונד של אלבום הבכורה שלו הוא גיבוב של נוסחאות הכי מוכנות מראש. צפצופי אסיד (בקאבר ל"Burning Down The House" של טוקינג הדז ובסינגל "Pleasure From The Bass"), מחיאות כפיים סינתטיות, ריפים של סינתי שנלקחו היישר מאלבומיו של פליקס דה האוסקט ("Louder than a bomb") וכו'.

גם בבחירת הרפרטואר טיגה לא לקח סיכונים מיותרים. הקאבר המפורסם שלו ל"Sunglasses At Night" של קורי הארט אמנם לא כלול פה, אבל במקומו יש שלל פריטי יד-שנייה אחרים - שלושה משירי האלבום הם קאברים לשירי אייטיז מפורסמים יותר או פחות. "שורפים את הבית" של טוקינג הדז מקבל טיפול אלקטרו-אסידי כיפי; "Louder Than A Bomb" של פאבליק אנמי הופך לאלקטרו-ראפ שמתחיל מבטיח אבל נמאס אחרי דקה וחצי; ואת הגירסה של טיגה ל-"Down In It" של ניין אינץ' ניילז אפשר אולי לכנות בלדת-אלקטרו. אף אחד מהם לא ממש נוראי או מבזה את המקור, אבל השוו לקאבר של הסיזור סיסטרז ל"קומפורטבלי נאמב" של פינק פלויד, ותוכלו להבין מהן נשגבות ומקוריות ולעומתן מהם פילרים סבירים מינוס. וחוצמזה, "Far From Home", הפותח את האלבום, מזכיר את "Get The Message" של אלקטרוניק, שלא לומר מדובר בתביעה משפטית שמחכה לקרות.

העובדה שלמעט קטע אחד, כמעט שום דבר ב"סקסור" לא חוצה את הארבע דקות, מלמדת גם היא, כנראה, שטיגה מכוון כעת פחות לרחבת הריקודים ויותר למצעד הפזמונים. אבל דווקא בקטע הארוך ביותר בדיסק – כשבע דקות נמשך "Good As Gold" – מצליח טיגה להתרומם. בקטע הזה הוא מעלה את הקצב, מפציץ בהפקה (בעזרת סולווקס), ומטיל המנון ריקודים עקום ומפותל (במובן הטוב), גרובי וסוחף, עם סאונד עשיר, עמוס צפצופים מנענעים.

חוץ מהקטע הזה יש פה עוד כמה שירים לא רעים (בהם הסינגל "You Gonna Want Me", עם ג'ייק שירז מהסיזור סיסטרז), אבל התחושה הכללית היא של מדונה סוג ב', שלא לומר ז'ק לה-קונט סוג ג'. טיגה תקוע בשנת 2002, שלא לומר ב-1982. לפעמים זה נחמד ומשמח, אבל כש"סקסור" מקרטע – הוא יבש כלחם ארז לאחר יום וחצי על המדף (שזה מאוד יבש).

טיגה, "Sexor" (אן-אם-סי, Different)