עבודה זו לא רק מפלגה

האשליה הקפיטליסטית-ליברלית גורמת לנו לחשוב, שאנו חופשיים בבחירת מקום העבודה ומקור הפרנסה שלנו. שהכל תלוי בכישורינו האישיים, שכל אחד יכול למצות עצמו במסגרת תאגיד כזה או אחר, כשכיר או כיזם עצמאי. שהשמים הם הגבול, שהמעז מנצח, שכושר המיקוח שלנו עולה ככל שאנו מצליחים יותר ושהשכר אותו אנו מקבלים הוא שקלול מדויק של שווי השוק שלנו. ואם משהו לא מוצא חן בעינינו – מכונת הקפה, המשרד של הבוס, שעות העבודה או המשימות שמוטלות עלינו – פשוט אפשר לקום וללכת. או לפחות לאיים בהתפטרות כטקטיקת משא ומתן. שהכל בידינו, נתון לבחירתנו.

אבל כל מי שנמצא בשוק העבודה יותר מיומיים ולא קוראים לו שלמה נחמה או בנימין נתניהו, יודע שכל הכתוב לעיל זה שטויות. שמעטים השכירים במשק שיכולים להרשות לעצמם לא לעבוד ואפילו לא לשבוע. שיכולים להתפטר מהעבודה בחמת זעם, כי סתם הרגישו שמיצו את עצמם במקום מסוים, או שהקפה ממש גרוע, וללכת הביתה.

כשרשת הביטחון החברתית-סוציאלית מנוקבת כגבו של יצחק רבין בשעתו, תכנון התפטרות משול למבצע צבאי. יש לחמוק באמצע שעות העבודה לראיונות במקומות חלופיים, להכין את הקרקע לעזיבה, אולי לשבור איזושהי תוכנית חיסכון ולבדוק בדיוק מהי מסגרת האשראי בבנק. ואז, ורק כשבוודאות ישנו מקום עבודה חלופי, אפשר לבצע את אותה בחירה חופשית כביכול, ולהתפטר. רק בשביל להגיע למקום עבודה חדש, ואחרי יומיים להתחיל לתכנן את ההתפטרות הבאה. באופן חופשי, כמובן.