נפגש בשביעיות?

כבר שבועות רבים מופצצים אזרחי ישראל במרכולתם הסרוחה של הגרועים בפוליטיקאי ישראל, שדוחקים באזרחים לבחור דווקא בהם כדי שישנו את עולמם מן הקצה אל הקצה. הכיבוש המסרטן, החינוך המתמוטט, הנבערות המתפשטת, האלימות שמתרחבת והקיטוב הכלכלי שעולה ופורח – לכולם מתברר יש פתרונות רבים מספור. אך כיצד לכל הרוחות עולמי ישתנה לטובה, בעוד שהזמן שלא ניתן לעצרו הולך ומתקדם באדישות ולוקח עימו בכל יום עוד חלקה רעננה מפדחתי הנבוכה?

זו האמת העגומה של דעיכת הגוף הבלתי נמנעת. בחירות באות, בחירות הולכות, ביבי נופל, ביבי גם קם, ושום דבר לא משתנה במדינת ישראל, למעט שערותיי שהחליטו שהגיע הזמן לנטוש את התנחלותן. חלקן מתנתקות במקלחת, חלקן פורשות עם כל הברשה רגילה וחלקן מהגרות אל הכרית לאחר שנת לילה תמימה. אז כיצד בדיוק אמורה כל מערכת בחירות שהיא לשנות את מצבי האומלל בחיים? גם אם אבחר במפלגת הגימלאים ואחפוף יום ביומו עם "הד אנד שולדרס", גם אם אאמין לססמת הליכוד כי ניתן "לעצור את הנסיגה", הרי בבוא המשבר הקואליציוני האמיתי, דבר לא יושיע את קרקפתי. הזמן יעבור את אחוז החסימה וגופי בסוף יצביע עבור הזדקנות, התפוררות וכיליון. לא יעזור במקרה זה גיוס הקולות ממחנות הבוטוקס, הקלוגן והשתלות הלייזר למיניהן. בניגוד לביבי, הזמן לא משקר וגם מאחורי פניה המתוחות של מדונה, כבר מסתתרת זקנה בדרכה לבית אבות "משען". אז יצעק לו ליברמן על מדינת ישראל חזקה, יבטיח אלי ישי לדאוג לכל גיבן עני במדינה ויקרקר אולמרט עד מחר על התכנסותו היקרה מפז, עתידי כבר מצויר בדמות איש קירח ומכוער. לכן, מה זה משנה אם בסוף אבחר בפרץ מלא השיער ועבות הזקן ומה אם אחליט להצביע דווקא עבור אולמרט המלווה בריבית מצד לצד. בכל מקרה, בסוף, אצא קירח מכאן ומכאן.