עד כאן מחדר החדשות

איכשהו, לדברים החשובים באמת אנחנו לא מקדישים מחשבה. שאלות בנאליות כמו מי מחנך את הילדים שלנו, לאיזה צבא אנחנו שולחים את התכשיטים הקטנים, ומי מנווט את תפיסת המציאות שלנו – זוכים לפחות תשומת לב מאשר הצבעה רפיטטיבית לאור כחלון, ואל תטעו בי – הייתי בעדו מלכתחילה, וזו בהחלט הצבעה מהמוצדקות, ובכל זאת.

טוב, ככה זה באפאתיה-לנד. על מערכת החינוך הרוב כבר ויתר, ועל הצבא באמת עדיף לא להכביר מילים, אבל מהדורות החדשות? מה יש כבר להגיד על זה. בימים עברו מערכת החינוך היתה זו שעיצבה את תפיסת העולם, ומכאן את תפיסת המציאות, של ההמונים. היום ההמונים זה אנחנו, ואת המציאות אנחנו חווים דרך הפריזמה של מהדורות החדשות, שמתווכות בינינו לבין טריליארדי העובדות שמתרחשות בכל רגע נתון, והופכות אותן לתמונות קצרות, סיפורים קטנים שמבהירים לנו מה עיקר ומה טפל; מה חשוב באמת (ביטחון, שלום, המזרח התיכון החדש), ומה חשוב פחות (כל השאר).

אם על החינוך עוד יש שמץ של פיקוח מקצועי, שאמור להבטיח שהדור הבא לומד דעת טוב ורע לפני השלכתו לעולם, על החדשות שלנו אחראיים גופים כלכליים, שמטרתם מיקסום הרווחים ומזעור ההוצאות. ערוץ 2, ערוץ 10 או ערוץ 11 – הם כמעט היחידים שמספרים לנו בעברית מה קורה בעולם. לא צריך להיות מבקר תרבות מקצועי כדי לדעת שיש כאן פוטנציאל דשן לזניחת התמונה המורכבת לטובת מישמש של דימויים צעקניים בשקל. או, אם לזרוק כמה דוגמאות, "לנצח את הטרור!", "קדימה ישראל!!" ו"חזק מול החמאס!!!1". אם כך, אולי הגיע הזמן, כאן ועכשיו ביום הבוחר, לשלוף מהבוידעם סימן שאלה ענק וזרחני ולהציב אותו מול מסך הטלוויזיה, שניה לפני שמציגים את תוצאות המדגמים, בדיוק באותה שעה, בכל הערוצים.