שלי פדרמן

איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?

אני תמיד נמצאת בתהליך עבודה כלשהו ומאזינה לסוגים רבים ושונים של מוזיקה. האזנה אקראית או מכוונת למוזיקה יכולה להצית רעיון חדש או מחשבה ששווה להכניס לספר הסקיצות. בעבודות שלי אני משתמשת במוזיקה מאחורי או לפני הקלעים.

אני מאזינה למוזיקה בכל הזדמנות, ותמיד מחפשת מוזיקה חדשה. בכל תקופה אני מאזינה לקבוצת מוזיקאים, שיכולים להיות שונים מאוד אחד מהשני. לאחרונה אני מאזינה לדבנדרה באנהרט או לאדם גרין אם אני במצב רוח היתולי, מנגנת באך על הפסנתר אם אני מרגישה מבולבלת וצריכה מסגרת, שותה קפה של בוקר עם קרלוס פואבלה או פילפל גורגי כדי להתעורר שמחה ומקנחת לקראת ערב ב-Iron and Wine, במידה והיה יום מתיש.

בעיצוב תפאורה, למשל, השתמשתי במוזיקה כדי להבין את הדיירים של החללים שבניתי. כשעשיתי לבני בשן את הקליפ, "מה קרה לך ברחם", התסריט, הבימוי והעיצוב היו תשובה למלל והעיבוד.

דוגמה נוספת להתייחסות למוזיקה בעבודות שלי היא מיצב "סי אנד סן" שעשיתי לביאנלה לארכיטקטורה בוונציה. בניתי חוף ים תל אביבי. דאגתי שתהיה שם מערכת סטריאו ראויה והבאתי איתי אלבום שערכה לי חברה מ-99FM. במשך ימים ארוכים התנגן האלבום שוב ושוב, כי המוזיקה הספציפית של החוף התל אביבי היתה חלק חשוב מהעניין.

התנסיתי בכתיבת מוזיקה עם המוזיקאי רן בגנו לסרט"CellFish" . למדתי שלהבא אשלב את המוזיקאי בשלבים הראשונים של עשיית הסרט, כי במקרה הזה היה לי קשה מאד לדמיין מוזיקה אחרת במקום זו שערכתי איתה וזה כבל אותי. השילוב של מוזיקה וקולנוע מעניין אותי ומסובך לי במיוחד.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

אני אוספת השראות ולומדת מריבוי מדיה וז'אנרים. ב-""CellFish, שהיה, למעשה, סרט תנועה שיצרתי עם הכוריאוגרפית סער מגל, יש סצנה של ויכוח משפחתי שמתרחשת על ספה מול הטלוויזיה. אני חושבת שבהרבה מקרים אנשים רואים טלוויזיה במקום לדבר. אני לא רואה הרבה טלוויזיה, אלא בעיקר לצרכי איסוף מידע. אני מתעניינת בתכניות ספציפיות בנושאי מדע, פוליטיקה, קולנוע. ז'אנר הריאליטי מעניין אותי כתופעה.

בווידאו "מתחת למים" אני מתייחסת לייצוג ההוליוודי של יופי נשי בשנות החמישים ולחיקוי הישראלי את מודל היופי הפלסטיקי שמפחיד אותי באופן אישי. במיצב "סי אנד סאן" התייחסתי לפלקטיות של האימג'ים שמעודד ומשדר המדיום הטלוויזיוני. אחרי מספר לא מבוטל של ניסיונות הצלחתי לצלם את השקיעה המושלמת ומכרתי את הצפייה בה ב"פיפ שואו".

מאוחר יותר נחשפתי לספר המצוין של גדי טאוב, "המרד השפוף", בו הוא ניסח במדויק את הרעיון לפיו בתרבות המערבית אנחנו מכירים את האימג' מהטלוויזיה עוד לפני שראינו אותו במציאות, ולכן אנחנו מפתחים אדישות למציאות כשאנחנו נפגשים בה. היא לא אינטנסיבית כמו הייצוג שלה. הפער בין הדימויים שמוכרים לנו לבין המציאות מזין עבודות רבות שלי.

מספר סופרות מעודדות אותי להתייחס לנשיות בעשייה שלי, כמו אנג'לה קרטר, שרה קיין, וירג'יניה וולף, סימון דה בובואר או דליה רביקוביץ'. אני גם אוגרת וחורשת ספרי אמנות, ארכיטקטורה ומכניקה. בשלב השני של העבודה, בו אני מייצרת מחברת השראות כדי להתקרב לויזואליות של הרעיון, אני אוספת דימויים מהספרייה, מעיתונים ומגזינים.

כשהייתי ילדה נהניתי מאד לראות סרטי אימה וזה בא לידי ביטוי בעבודות שלי. את "הניצוץ" ראיתי בגיל עשר. אני מאוד נמשכת גם למתח הרעיוני והאסתטי של היצ'קוק, דיוויד לינץ', וטים ברטון.

צפייה בסרט בקולנוע יכולה לרגש אותי מאוד ולהמשיך להשפיע עלי לאורך זמן רב. "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין, "Mon Oncle" של ז'אק טאטי, רוב הסרטים של קוסטוריצה, סקורסזה, וודי אלן, טרי גיליאם ועוד רבים אחרים הם חלק מעולם הדימויים וההשראות שלי.

לעומת זאת, סרט של עמוס גיתאי יכול מאד לדכא אותי. אחרי "עלילה" הייתי עצבנית שבוע. סרט דוקומנטרי כמו "The Revolution Will Not be Televised" של קים ברטלי ודונקה או'בריאן או "The Fog of War" של ארול מוריס יכול לעודד אותי לאקטיביזם.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גרה ברחוב אידלסון פינת אלנבי למעלה מחצי שנה. רחוב אלנבי הוא ערבוב מעניין מכל הבחינות ואני מאד אוהבת לגור בו. מאז שעברתי לאידלסון איכות החיים שלי עלתה.

הייתי משנה את המסלול של האוטובוסים. אם לא בשבילי, אז בשביל השכנים בבית האבות שמולי. בכל מקרה, הייתי מחליפה את האוטובוסים לחשמליים כדי שיהיה פחות טראומטי לנקות אבק.

הייתי משנה את הסטטוס של העובדים הזרים, כדי שהם לא יצאו לבלות ברחובות רק ביום כיפור כשהמשטרה בחופש. הייתי שולחת את המשטרה לבדוק מה שלום הבנות במועדון חשפנות ובונה שירותים ציבוריים כדי שיפסיקו להשתין בכניסה לבניין.

הייתי מחליפה את החניון המפלצתי בבתי מגורים אם לא בגינה ועושה משהו עם בניין האופרה למרות שאני ממש לא יודעת מה אפשר לעשות. אולי בלבן?

למי היית מכניסה מכות?

לגאון שמאחרי היהודים המתנדפים בתעמולה של "שינוי" והחבר שלו מ"חץ" - זה שהגה את השטן היהודי מפלסטלינה, כי הם גורמים לברוך מרזל להישמע צודק באותה מידה וזה עושה לי סחרחורת.


מה הרינגטון שלך?

צלצול נמוך, כזה שחודר לתודעה לאט, לאט ובעדינות.

מה ההתמכרות שלך?

זבל ואס-אם-אס. ההתמכרות לאס-אם-אס החלה כשחזרתי לארץ. היום אני משתדלת פחות לסמס ויותר להגיד בפנים, או לפחות להתקשר. ההתמכרות לזבל היא ארוכת שנים ובאה לידי ביטוי בכמה אופנים. אני אוספת אותו הביתה ומגבשת באמצעותו עמדה פוליטית וכלכלית.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

את דייויד לינץ' ל"נורמן" ברחוב הלל הזקן. רק הוא ואני. כדי לשמוע את המבטא שלו, לראות במו עיניי את התסרוקת שלו ובשביל לאמת לעצמי שאני מבינה אותו לגמרי.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

הייתי רוצה שסבתא אסתר תראה תערוכה שלי. דיברנו בפעם אחרונה שבוע לפני שסיימתי ללמוד בניו-יורק והבטחתי להראות לה את תיק העבודות שריכזתי. היא הכירה את העשייה שלי ממש רק בניצניה.

אחריה, הייתי שמחה אם ויקי כנפו הייתה באה לתערוכה כי פגשתי אותה פעם אחת והיא הותירה בי רושם עז. הייתי שמחה לפגוש אותה שוב.

מהם הרגלי הגלישה שלך?

אני גולשת כל יום, האינטרנט הוא מקור מידע בלתי נלאה שממדיו מרגשים אותי כל פעם מחדש.

חיפושי גוגל הם תענוג יומיומי. לאחרונה, בעקבות הבחירות, התמכרתי לכמה אתרים שלא ניצלתי לפני כן, כמו -
אתר הכנסת - http://www.knesset.gov.il
אתר מחסום וואץ' – http://www.machsomwatch.org
אחד המאמרים של רחבעם זאבי "הציונות האובדת"
http://www9.cc.huji.ac.il/snunit/heb_journals/svivot/31053.html
ארגון הגג "פנגון" הפלסטיני לאיכות סביבה (לא ממשלתי!)
http://www.pengon.org
עוד אתר מעניין זה אתר המפלגה הירוקה האיראנית -
http://www.iran-e-sabz.org/eindex.html
"Friends of the Earth - Middle East" הוא ארגון שמנסה ליצור שיתופי פעולה ישראלי-פלסטיני
http://www.foeme.org/

דרכה של שלי פדרמן (31) בעולם האמנות מדלגת בין אינספור תחנות ומוקדים. אחרי שלמדה אמנות לתואר ראשון בניו יורק, עוד המשיכה שם ללימודי עיצוב הפקה, לימודי יצירת בובות בניו יורק ולימודי משחק אצל שרון אלכסנדר.

היא קצרה שבחים והפכה לאמנית מיצב שמעוררת תשומת לב תקשורתית לפני שנתיים, בעיקר בזכות המיצב "סי אנד סן" שנשלח לביאנלה לארכיטקטורה בוונציה, והיא עובדת בסטים של סרטי אינדי בארה"ב ובארץ מ-1999. פדרמן גם התפקדה למפלגת הירוקים והגיעה למס' 7 ברשימה.

ב-1.4 תיפתח תערוכה נוספת בהשתתפותה – "תלבושת אחידה" במוזיאון הרצליה (אוצרת: דליה לוין). בתערוכה זו, בה משתתפים 5 אמנים ישראלים ו-5 בינלאומיים, תציג פדרמן את העבודה "מתחת למים", וידאו ארט שאורכו 10 דקות.

פדרמן צילמה קבוצת שחייניות מקיבוץ רבדים, במעין מחווה לסרטי השחייה של אסתר ויליאמס משנות ב-40' וה-50'. הבנות מבצעות פעלולי שחייה צורנית ומבלי דעת הופכות לשכפול מהפנט ומטריד זו של זו.

"הצילומים נעשו במקור לקליפ של בני בשן", היא מספרת, "מעבר לבחירה השונה של השוטים, במקום השיר של בני שומעים את הסאונד המקורי של נקישות המתכת של המאמנת ונשימות בלון החמצן של הצלם. זו בחירה מכוונת ומשמעותית בעיני".

פדרמן מעידה על כך שהיא מקפידה לבחור את תרגום המדיום המתאים ביותר לנושא בו היא רוצה לעסוק, מבלי לכפות על הנושא אופי שלא לו. מרגע ההחלטה על הנושא, מתחיל המחקר ושרבוט הרעיונות במחברת השחורה שמלווה אותה תמיד.

במחברת מתעוררים לחיים גם דימויים של עבודות המיצב השונות, רגע לפני שהיא מפרקת את הדימויים לגורמים בכדי להבין איך לייצר אותם. "קבעתי לעצמי חוק", היא מציינת, "אני מנסה לסיים את העבודה לפחות יום לפני הזמן, כדי שאוכל לעשות בה ניסויים ולנסות דברים שלא תכננתי. אני משתדלת להכניס בכל עבודה ריבוי של תת-רעיונות וקונפליקטים כדי שאוכל להציג את הנושא באופן מקיף עד כמה שאפשר".